קרמיקה ישראלית – הבדלי גרסאות

את עיקרו של תהליך פיסולי זה ניתן למצוא בפיסול הפיגורטיבי שנוצר על אובניים בשנים אלו. גורם מרכזי בהפצת סוגה זו הייתה הוראתה של [[גדולה עוגן]] בבצלאל. עוגן פיתחה סגנון פיסול שעשה שימוש בעבודת אובניים כדי ליצור נפחים גאומטריים בתבליטים גדולי ממדים ובפיסול פיגורטיבי. בעבודותיה המשיכה את הקו העיצובי של גרוסמן בהדגשת הצבעוניות הטבעית של החומר. רוב יצירותיה עסקו בדימויים מן הטבע וביחס בינו לבין התרבות והאמנות.

 

 

בכתבה משנת [[1972]] תוארה עשיית פסל כזה על ידי [[רינה פלג]], אמנית בוגרת בצלאל, ה-"מרבה להשתמש באבניים ובתנועה הסיבובית היא יוצרת את גוף הפסל. רק לאחר מכן היא לשה ומעצבת בידיה את הצורה המוגמרת על קישוטיה ועיטוריה"{{הערה|אייזין, נאוה, "פסל נוצר באובניים, תערוכת יחיד ראשונה של רינה פלג", '''דבר''', 19 בינואר 1972}}. אולם, עד מהרה ביקשו האמנים ל"לבטל את הכד"{{הערה|באומן, שלומית, "שלומית באומן בשיחה עם רינה קמחי, 'קרש בית שרוף'", '''°1280''', 11, 2004, עמ' 39-36.}} ואת הממד הדקורטיבי שבקדרות המסורתית לטובת יצירה של אמנות חופשית. אמניות כגון [[נתה אברהם]], [[שלי הררי]], [[נורה ונעמי]], [[ג'ין מאיר]], [[מוד פרידלנד]] ואחרות, חרגו ממסורת ה"פיסול על האבניים" לטובת שימוש בטכניקות אחרות ובייחוד בפיסול חופשי. מוטיב מרכזי היה חיקוי של תצורות נוף מקומיות והמרתן לאובייקט פיסולי.