קרבות רמלה – הבדלי גרסאות

במחצית השנייה של חודש מאי [[1101]] הגיע לאשקלון צבא מצרי בפיקודו של ה[[ממלוכים|ממלוכ]] '''סעד אדולה אל-קואסי''' שתפקידו הקודם היה מפקדה הפאטימי של העיר [[בירות]]. מאשקלון התקדם הצבא לאיטו עד לפאתי העיר רמלה, תוכנית הפעולה של המפקד המצרי (בהנחה כי הוא פעל על פי תוכנית מובנית) לא ברורה אך אין ספק כי הוא ניסה להקל על הלחץ הצלבני על קיסריה שהייתה תחת מצור. הצבא הצלבני יצא לקראת האיום במסע זריז לכוון רמלה, המפקד המצרי נמנע ממגע ונסוג לכוון אשקלון על מנת להמתין לתגבורת.

 

 

ביום [[7 בספטמבר]] [[1101]] הגיע הצבא המצרי אל פאתי העיר רמלה. צבא זה היה בין הגדולים שנאספו עד לאותה עת כנגד ממלכת ירושלים, מקורות נוצריים של אותה תקופה ובעיקר פולשה משרטרז בספרו "ההיסטוריה של ירושלים" (Historia Hierosolymitana) ‏‏{{הערה|1=‏Fulk of Chartres, A History of the Expedition to Jerusalem, אוניברסיטת טנסי 1969‏ ‏}} מעריך את גודלו של הצבא המצרי ב 11,000 [[חיל פרשים|פרשים]], ו-21,000 [[חיל רגלים|חיילים רגלים]], צבא זה היה - למרות גודלו לא מוכן למלחמה וככל הנראה לוקה באימון ובציוד ולא מוכן לעימות עם פרשים צלבניים חמושים ומשוריינים בכבדות. במועצת מלחמה שנערכה ביפו יומיים לאחר מכן החליט המלך לצאת להתקפה על מנת ליטול את היוזמה ולנצל את גורם ההפתעה - היתרון היחיד שעשוי היה לעמוד לצד הצבא הצלבני. הצבא הצלבני מנה כמאתיים ושישים [[פרש כבד|פרשים]] וכתשעה מאות חיילים רגלים. ההבדלים בסדרי הגודל של הצבאות - הבדלים שילוו את רוב העימותים בין ממלכת ירושלים לצבאות המוסלמיים בעימותים העיקריים הם - על פניו מספיקים על מנת להכריע את המערכה, ולמרות שחוסר האימון וההכנה של הצבא המצרי וההססנות שלא לומר הפחדנות של מפקדיו עמדו בעוכריו בעימותים אין אלא להעריך את יכולם הצבאית אומץ לבם והאמונה העיוורת של האבירים הצלבניים.