המרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל – הבדלי גרסאות

בית החולים הוקם בקצה [[בת ים]] על גבול [[יפו]] ב-[[1944]], על ידי רשויות [[המנדט הבריטי]], כדי לשכן את חולי הנפש היהודים ששוכנו עד אז ב[[בית לחם]] וב[[בני ברק]]{{הערה|{{דבר||הממשלה תקים בית חולים לחולי רוח יהודים|1943/03/30|00404}}}}{{הערה|{{על המשמר||בעיות האשפוז בעיריית ת"א|1944/05/15|00409}}}}{{הערה|{{על המשמר|ש. הניגמן|בת־ים שואפת להצטרף לדרום העברי|1946/08/22|00208}}}}. עם פרוץ [[מלחמת העצמאות]] עמד בית החולים בחזית קו האש בין [[יפו]] ו[[בת ים]]{{הערה|{{על המשמר||יריות בלתי פוסקות על חולותן ובת ים|1948/01/15|00407}}}}{{הערה|{{מעריב||נהדפו התקפות על בת ים וחולון|1948/03/16|00104}}}}. בראשית פברואר 1948 דרשה הממשלה מהוועד הלאומי לפנות את 175 החולים מבית החולים, בגלל היותם במוקד סכנה{{הערה|{{על המשמר||אולטימאטום שני לסגירת ביה"ח לחולי רוח|1948/02/06|01208}}}}, ולפי טענות בעיתונות של היישוב היהודי מתוך כוונה למוסרו לערבים באופן שיהווה חיץ בין [[חולון]] ו[[בת ים]]{{הערה|{{דבר||בבת ים|1948/03/05|00502}}}}. במרץ 1948 פונו חולי בית החולים לבתי חולים אחרים{{הערה|{{דבר||חקירה מוקדמת נגד מנהלי בית החולים תרפא|1949/03/16|00428}}}}. באפריל 1948 הסכימו רשויות המנדט להעביר את בית החולים לידי היישוב היהודי, כאשר באופן זמני הוא יהיה בפיקוח [[הצלב האדום]]{{הערה|{{הצופה||שרות הבריאות היהודי כבר התחיל לפעול|1948/04/19|00105}}}}. בשנת 1951 הועברו לבית החולים 50 מאושפזים מבית חולים פרטי במרכז בת ים{{הערה|{{מעריב||יועברו לביה"ח הממשלתי|1951/04/18|00420}}}}, שהוסב לבית נכים{{הערה|{{דבר||בית הנכים לבת ים|1952/06/26|00422}}}}.