פדגוגיה פמיניסטית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
clean up באמצעות AWB |
מ אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק |
||
שורה 12:
# תמה נוספת בפדגוגיה פמיניסטית היא העצמת הסטודנטיות/ סטודנטים להפוך ללומדות חושבות, ביקורתיות ויצירתיות. כאשר יש שאיפה לעודד יצירתיות וחשיבה ביקורתית, חשובה מאוד ההשתתפות החופשית של הסטודנטיות בשיח של הלמידה. לכן, ניתן למצוא שבכיתות פמיניסטיות מעודדים את התלמידות/תלמידים להסתמך יותר על הידע של עצמן/ם ופחות על הידע של המורה. ה[[היררכיה]] בין המורה לתלמיד/ה פחות נוקשה, ויש דגש על שיתוף פעולה וקהילתיות. הפרקטיקה של הפדגוגיה פמיניסטית מאפשרת לסטודנטיות/סטודנטים, דרך דיאלוג פתוח ושיחה, להשוות, לעמת ולחבר בין ההשקפות והרעיונות שלהן עם אלו של אחרות/ אחרים, במטרה להשיג הבנה גדולה יותר של הנושא. התוצאה היא שהסטודנטיות לוקחות חלק פעיל ביצירת הידע, בניגוד לעמדה הרווחת בחינוך המסורתי לפיה התלמידים הם כלים פאסיביים שלתוכם יוצק המורה הפעיל והסמכותי את התכנים.
# התמקדות בפרקטיקה, עם דגש על התהליך של הלמידה ולא רק על התוצר והתוכן. הנחת הבסיס היא שידע הולך יד ביד עם תהליך. יש דגש על החשיבות של התהליך ביחס לתוכן ולמציאת פתרונות. תמה זו היא פועל יוצא של ההנחה הפמיניסטית שקולות רבים ושונים, והגדרות שונות של בעיות, עמדות ופתרונות עשויים להיות תקפים במצבים רבים. כלומר איך שאנחנו מלמדות, חשוב באותה מידה כמו מה אנחנו מלמדות.
# ב[[מחקר-על]] שנערך על תאוריות של חוקרות הפדגוגיה הפמיניסטית, נמצאו ארבעה מאפיינים מעשיים שחזרו על עצמם אצל תאוריטיקניות רבות ותוארו כמיושמים בכיתה הפמיניסטית: רמה גבוהה של השתתפות התלמידות בלמידה, מתן מקום לחוויה האישית והישענות עליה, עידוד לאקטיביזם ולראייה חברתית, ופיתוח חשיבה יצירתית וביקורתית{{הערה|שם=בלה בלה בלה|1=Hoffmann, F.L. and StakeReviewed, J.K. '''Feminist Pedagogy in Theory and Practice: An Empirical Investigation'''. Frances NWSA Journal, Vol. 10, No. 1 (Spring, 1998), pp. 79-97}}.
=== הפדגוגיה הפמיניסטית ופדגוגיות אלטרנטיביות אחרות ===
מספר חוקרות פמיניסטיות מציינות שהפדגוגיה הפמיניסטית היא בעלת קשר פילוסופי קרוב ל[[פדגוגיה ביקורתית|פדגוגיות ביקורתיות]], משחררות וליברליות אחרות. הפדגוגיות הללו קוראות תיגר על התרבות השלטת באמצעות שיטותיהן. על פי מאהר, הפדגוגיה הפמיניסטית נשענת על מסורותיהם של [[פאולו פריירה]], [[ג'ון דיואי]], ואף [[סוקרטס]], בכך שהיא משלבת את התלמידים בהבניה ובהערכה של חינוכם שלהם{{הערה|שם=בלה בלה בלה בלה|1=Forrest, L. and Rosenberg, F. '''A review of the feminist pedagogy literature: The neglected child of feminist psychology''' Applied & Preventive Psychology 6:179-192 (1997)}}
התנועות הללו יוצאות כנגד הרעיונות המסורתיים של טבעו ותפקידו של החינוך, ושל מערכת היחסים בין המורים, התלמידים והידע. המאמצים התמקדו בהפיכת הכיתה ל[[חינוך דמוקרטי|דמוקרטית]], הבהרת יחסי כוח בתוך ומחוץ לכיתה וחשיפתם ועידוד סטודנטים/ סטודנטיות להיות סוכני שינוי, אישיים ופוליטיים{{הערה|
הפדגוגיה הפמיניסטית מתוארת כפדגוגיה ממוקדת תלמיד (child centered pedagogy). על אף היותה הגדרה רחבה היא משמשת לתיאור גישות חינוכיות ששמות את התלמיד במרכז מטרות החינוך ומייצרות יחס חיובי ומכבד כלפיו. פמיניסטיות אימצו את הגישה הזו בהיותה מנוגדת לגישות חינוכיות מסורתיות ו'[[גבריות]]' של יחסים בתוך הכיתה. היא פחות היררכית, ושמה דגש על שיתוף פעולה ועל קהילתיות{{הערה|Gomez, D.S. , '''Women’s proper place and student-centered pedagogy'''. Stud Philos Educ (2008) 27:313–333}}.
[[פאולו פריירה]] נחשב לאחד ההוגים הבולטים של הפדגוגיה הביקורתית שהשפיע רבות על הפדגוגיה הפמיניסטית, בין השאר בביקורת שלו על הוראה מונוליתית של מורה אחד שנתפס כמקור לכל הידע וכבעל הכוח הבלעדי. במקומה הוא מציע הוראה דיאלוגית שיש בה מקום לידע של התלמידים והיא מפרקת את ההיררכיה בין מורה לתלמיד{{הערה|בתוך נורית דביר http://library.macam.ac.il/study/pdf_files/d9565.pdf}}.
שורה 25:
# העדר המובחנות בין הפדגוגיה הפמיניסטית ובין פדגוגיות משחררות אחרות. כפי שכבר נטען, הפדגוגיה הפמיניסטית שואבת את מקורותיה ומתכתבת עם פדגוגיות אלטרנטיביות אחרות, ויש הטוענות שההבדלים אינם מצדיקים את ייצוגה כגישה מובחנת כפי שנטען בספרות שלה{{הערה|Weiler, Kathleen (1995). '''Revisioning feminist pedagogy: review essay'''. NWSA journal, 7, 100-106.}}.
# להרמן מתארת את הכיתה המשתתפת שהפדגוגיה הפמיניסטית מקדמת כ"פדגוגיה תרפויטית" שנותנת ערך גבוה מדי להשתתפות ולידע של הסטודנטים על פני ההתמחות של בעלי הידע ב[[פקולטה]]. היא מטילה ספק ביכולתה של חוויה אישית להוות ידע ולייצר ידע, וגם מתארת סכנה במצב שבו חוויה אישית הופכת למקור יחיד ועיקרי לעדויות ומדירה את מקומם של מקורות אחרים לידע{{הערה|Lehrman, Karen (1993, September/October). '''Off course'''. Mother Jones, 45-68.}}.
# הביקורת השלישית נובעת מחוסר האחידות בהגדרות של התאוריה הפמיניסטית ומרכיביה. היות שהפדגוגיה הפמיניסטית אינה משנה סדורה ומכילה מרכיבים רבים, כמו גם פערים בין התאוריה והמעשה, לא כל המורות והמורים שיגדירו עצמם כמורים פמיניסטיים יתמכו וילמדו בפועל על פי כל המרכיבים שמקובל להכלילם תחת "פדגוגיה פמיניסטית"{{הערה|
== ראו גם ==
| |||