חזנות – הבדלי גרסאות

החזנות הספרדית ברוב הקהילות הספרדיות מבוססת ברובה על סולמות הקרויים "[[מקאם|מקאמים]]", שהם הבסיס ל[[מוזיקה ערבית|מוזיקה הערבית]] ול[[מוזיקה טורקית|מוזיקה הטורקית]]. השימוש בתורה זו הוא מימי [[גירוש ספרד]] והתיישבות המגורשים ברחבי [[האימפריה העות'מאנית]], והופץ בעיקר על ידי ר' [[ישראל נג'ארה]] ותלמידיו. מקאמים נפוצים הם [[מקאם עג'אם|עג'אם]], [[מקאם חיג'אז|חיג'אז]], נהוונד, שיגא, ראסט ועוד. הלחנים מסווגים לפי המקאמים אליהם הם משתייכים. במקאם עג'אם נמצאות בעיקר מנגינות לשמחות, ואילו במקאם חיג'אז לעומתו מצויות מנגינות עצובות. רוב ה[[קינה|קינות]] של [[תשעה באב]] במסורת הספרדית הן במקאם זה. מקאם שיגא הוא המקאם בו קוראים בתורה.

החזנות ב[[אירופה]] התפתחה במיוחד במאות ה-16 ו[[המאה ה-17|ה-17]], בהשפעת ה[[רנסאנס]], ושאבה [[מוטיב (מוזיקה)|מוטיבים מוזיקליים]] מהמוזיקה הקלאסית שהייתה כבר ממוסדת. ב[[עידן האורות|תקופת ההשכלה]] ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] כבר ניכרה חלוקה ברורה בין החזנות של מערב אירופה עם השפעתה של המוזיקה הקלאסית הכבדה לבין החזנות המזרח אירופית בה ניכרה השפעתה של ה[[מוזיקה חסידית|מוזיקה החסידית]] הרוויה ברגש. הסולמות בחזנות האשכנזית נקראים "[[שטייגר]]", והם קרויים לרוב על תפילה שמושרת על פיהם. בין השטייגרים המרכזיים אפשר למנות את "[[סולם פריגיש|אהבה רבה]]" (נקרא גם "פרייגיש") ו[[סולם מי שברך]]. חלק גדול מהשטייגרים משמש גם במוזיקה העממית המזרח אירופאית ולעיתים מקביל למקאמים ספרדיים.