שולמית קליבנוב – הבדלי גרסאות

על פעילות ציבורית זו סיפרה בבה אידלסון: "הופעותיה של שולמית בכינוסים שונים, בוועידות הפועלות, ועידת הסתדרות העובדים ו[[הקונגרס הציוני העולמי|קונגרסים ציוניים]], בישיבות של הוועד הפועל של התנועה הציונית – בכל מקום ומקום הופיעה מתוך ההכרה המלאה בחשיבותו של הארגון בו השתתפה. עם הדרך-ארץ המיוחד למוסד הנבחר, אם בתנועת הפועלות ואם התנועה הציונית, ועל הכול – בהתמצאות שלה בשאלות שעמדו על הפרק. תמיד הייתה מתגלה בדרגתה המיוחדת כמחנכת; לא בלבד מחנכת את הילד אלא גם אנשים מבוגרים לחיי ציבור, מחנכת לאחריות, לאהבת האדם. הייתה בה המזיגה של הגישה החינוכית והיחס מהילד הקטן ועד הדרגה של אחריות ציבורית – אחריות מתוך אהבה לבני העם כולם".{{הערה|ליפשיץ, לרר. (1969). '''שולמית קליבנוב: לדיוקנה.''' עמ' 37.}}

במשך עשרים שנה, בין השנים [[1927]] ל-[[1947]], היתה [[מורה]] ו[[מנהל בית ספר|ניהלה בתי ספר]].{{הערה|שם=בן-אריה}} בשנת 1947 הציע לה דוד אומנסקי, איש עליית הנוער, את התפקיד המפקחת החינוכית על חברות הילדים בצפון מטעם עליית הנוער, אך היא סירבה. על כך סיפר: "את שולמית הכרתי בתחילת שנת 1947. עליית הנוער הייתה זקוקה למפקחת חינוכית על חברות הילדים באזור הצפון, והגיעה אלינו הידיעה על שולמית קליבנוב, מורה ומחנכת בחסד המתגוררת בחיפה. כשנפגשנו בדירתה שבהדר הכרמל, סיפרתי לה על מפעל עליית הנוער [...] והצעתי לה לקבל על עצמה את התפקיד של מפקחת חינוכית על חברות הילדים בצפון. שולמית סיפרה לי על עבודתה כמורה וכמחנכת, על תפקידה בהגנה ופעולותיה הציבוריות השונות ועל הסיפוק הרב שהיא מוצאת בכך – ולבסוף סרבה לקבל את התפקיד המוצע לה".{{הערה|ליפשיץ, לרר. (1969). '''שולמית קליבנוב: לדיוקנה.''' עמ' 17.}} בסתיו 1947 הצטרפה כמורה למשלחת הסעד הראשונה שיצאה לעבודה ב[[מחנות העקורים]] בגרמניה, שם שהתה מספר חודשים ופעלה למען ילדים ניצולי השואה.על כך כתבה לאחיה, ירוחם:

היא ראתה בפעולה החינוכית בקרב הילדים את המפתח לעתידם. "ידענו כי על אדמת נכר, במחנות האלה, לא נוכל להחזיר לילדים את אשר חסר לו – בי"ס מסודר, מחנכים מתאימים, חיים חברתיים תקינים [...] ניתן לנו להקים את ביה"ס, להעלות את רמת הלימודים, ע"י פיקוח וסידור תכנית הלימודים [...] ניתן לנו להיות המדריכים   והמורים לדוגמה בקרב ציבור המורים של שארית הפליטה [...] בסעד זה שהגשנו לו [לילד], הייתה נעוצה בשורת העתיד".{{הערה|ליפשיץ, לרר. (1969).'''שולמית קליבנוב: לדיוקנה.''' עמ' 98.}}