מועאויה הראשון – הבדלי גרסאות

בשנת [[656]] נרצח עות'מאן ותחתיו עלה הח'ליף [[עלי אבן אבי טאלב]]. למרות שעלי לא היה מעורב ישירות ברצח עות'מאן הוא לא עצר את הרוצחים ובראשם [[מאליכ אל אשתר]] ממנהיגי כופה. כראש משפחת בני אומיה הייתה מוטלת על מועאויה המשימה לנקום את מות עות'מאן. מועאויה התנה את ה"ביעה" (שבועת האמונים) לעלי כח'ליף בהבאתם של רוצחי עות'מאן לדין על ידי עלי עצמו או מי מטעמו, כיוון שרוצחי עות'מאן נמנו עם תומכי עלי ("שיעת עלי" - شيعة علي), וסירב לעזוב את תפקידו כמושל סוריה במצוות עלי. בתגובה לדברים אלה שלח עלי איגרת באמצעות שליח מטעמו אל מועאוויה ובאיגרת קריאה לשבועת אמונים לעלי ולאחר מכן יוכלו לבקש את הבאתם של רוצחי עות'מאן לדין. לאחר התיעצויות עם יועציו החליט מועאוויה לדחות את הבקשה של עלי ושב וקרא לעלי להביא את הרוצחים לדין בטרם ישבעו אמונים לעלי. כתוצאה מהמבוי הסתום שלח מועאוויה כח צבאי בראשות אלזובייר בן אלעוואם (الزبير بن العوام) וטלחה בן עבייד אללה (طلحة بن عبيد الله) כדי שיבואו חשבון עם רוצחי עות'מאן. אלה יצאו לבצרה כדי לדון עם עלי בעניין רוצחי עות'מאן, אך רוצחי עות'מאן שהיו בצבא עלי רצחו אותם. דבר זה עורר את חמתו של מועאוויה והוא החל להכין צבא למערכה בינו לבין עלי. עלי יצא לעבר העיר כופה, שם אסף עשרת אלפים חיילים, בכללםובכללם את אנשיו של מאליכ אל אשתר ובשנת [[657]] יצא בראש צבאו במעלה ה[[פרת]] לכיוון סוריה. ליד העיר ציפין נערכו שני הצבאות במשך שלושה חודשים ללא קרב,. בתום תקופת המתנה [[קרב ציפין|תקפו כוחותיו של עלי]], אך חייליו של מועאוויה הניפו על רומחיהם את דפי ה[[קוראן]] על מנת לבייש את הכוחות התוקפים, התוקפים את אחיהם המוסלמים, ולקרוא להכרעה מכוח בוררות דתית ולא מכוח החרב. ההתכתשות הצבאית נסתיימההסתיימה בתוך זמן קצר ללא הכרעה והצדדים הלכו ל[[בוררות]]: במהלך הבוררות, אף שלא הוכרז כי עלי אינו ראוי לתואר ח'ליף, ההתייחסות אליו הייתה בשמו ולא בתוארו כח'ליף, דבר שערער את מעמדו והציבו כמועמד שווה למעאויהלמעאוויה, ובכך התחזק מעמדו של מועאויה. בעקבות החלטת עלי להסכים למהלך הבוררות, פרשו מסיעתו ([[שיעה|שיעת]] עלי) פלג ה-[[ח'וארג']].

המאבק הבא בין עלי למועאויהלמועאוויה סבב סביב [[מצרים]], עלי ביקש למנות כמושל מצרים את מאליכ אל אשתר נאמנו, בעוד מועאויה ביקש למנות את עמר אבן אל עאץ. גם במאבק זה ניצח מועאויהמועאוויה, אשר הסתייע בבסיס כוחו בסוריה.

לאחר הרצחו של עלי בשנת 661, על ידי בן פלג החווארג', מינו תומכיו של עלי את בנו של עלי, [[חסן בן עלי|חסן בן עלי בן אבי טאלב]] (حسن بن علي نتبن ابي طالب) לח'ליף, במקום עלי שנרצח. מנגד מינו אנשיו של מועאוויה את מועאוויה לח'ליף. לאחר שנודע לחסן בן עלי ואנשיו על מינוי מועאוויה על ידי תומכיו, הפצירו בו (בחסן) לצאת ולהילחם במועאוויה, וכך לסיים מצב בלתי אפשרי של שני ח'ליפים בו זמנית. חסן בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, היה איש שקול ומתחשב שטובת המוסלמים הייתהעמדה לובראש דרךמעייניו, ניסה לשכנע את אנשיו כי לא ייתכן שמוסלמים יישרו מחלוקות ביניהם באמצעות מלחמה, בהזכירו להם את דברי מוחמד בעניין, כי הנושא יפתרייפתר בהתייעצות בינכםביניהם.

אך תומכיו התעקשו שאין פתרון אחר למלחמהמלבד מלחמה. הגםמכיוון שלחסן לא היה פתרון אחר, הוא הכין צבא להילחם במועאוויה. מועאוויה כינס את יועציו לדון הבתפתחותבהתפתחות המסוכנת וביקש הצעות להימנעותכיצד להימנע ממלחמה נגד חסן, נכדו של הנביא.

מועאוויה הסכים וקיבל את הסכמת אנשיו גם כן. בהתקרב הצדדים למצב לחימה ממשי, התבודדו חסן ומועאוויה לשיחה אישית בין שני מנהיגים, בה הציע מועאוויה לחסן לוותר על מעמד הח'ליף למועאוויה ולהתמנות לח'ליף אחריו. כך יהיה, ניתןוכך לאחד שוב את שורות המוסלמים,. חסן, שהיה צמא לפשרה שתמנע שפיכות דמים, הסכים לפשרה וויתר על התואר לטובת מועאוויה, והודיע גם שנושא הח'ליף שלאחר מועאוויה יהיה שורא - התייעצות בין המועצהבמועצה, וכי הוא אף מסיר את מועמדותו שלו גם לאחר תקופת מועאוויה. מועאוויה ביקש את ברכתו של חסן למהלך ובין היתר שאל את חסן אם הוא רואה בו מועמד רלוונטי להיות ח'ליף, וחסן אכן הודיע לו כי הוא רואה בו ח'ליף לגיטימי. חסן הביא את הפשרה ביןאל תומכיו, אנשיו קיבלו את הפשרהאותהה ,וחסן יצא אל ההמון, להודיע על דבר הפשרה שתוצאותהשתוצאותיה היאהיו שמועוויה היהיהיה הח'ליף ודם מוסלמים לא נשפך יישפך. לאלו שהתנגדו להסכם הזכיר חסן את שבועתם אליו שבין היתר כללה את ההבטחה "نسلم من سلمت ونحارب من حربت" "נשלים עם מי שהשלמת עמו ונלחם עם מיבמי שנלחמת בו".

כך השתכנעו אחרוני המסתייגים לפשרה, ודרכו של מועאוויה לח'ליפות נסללה באופן רשמי ומוכר על ידי כולם.

בעקבות זאת הפך מועאויהמועאוויה לח'ליף והקים את השושלת האומיית, אשר שלטה בכלל שטחי אימפריה המוסלמית עד ימיה של השושלת העבאסית.