לבירינת – הבדלי גרסאות

סיפורו של [[תזאוס]], ה[[מינוטאורוס]] והמבוך של [[כרתים]] הוא למעשה הסיפור המכונן של המבוך במערב. הסיפור החל במלך מינוס, ואשתו, [[פסיפאה (מיתולוגיה)|פסיפאה]], שנאפה בו עם שור לבן יפה- מה שהביא להולדת המינוטאורוס המכוער, מפלצת אוכלת אדם, בעלת גוף אדם וראש שור. כדי להסתיר את הניאוף המכוער של המלכה, מינוס הורה ל[[דדלוס]] לבנות מבוך, מבנה של בלבול ורמאות, שממנו אף אחד, כולל המפלצת, לא יוכל לברוח. מינוס האכיל את המינוטאורוס בקורבנות אדם מקרב צעירי [[אתונה]], שכן האתונאים היו חייבים במחווה של [[מס]] למינוס. מדי תשע שנים, שבעה עלמים ושבע עלמות הוכנסו למבוך. איש לא הצליח להימלט מן המבוך, כי רבים ומפותלים היו השבילים בתוכו. גורלם של בני אתונה הצעירים היה לתעות ללא תקווה בשבילים אלה עד שנתקלו במינוטאורוס, שהיה טורפם. גורל זה השתנה כאשר טבח [[תזאוס]] במינוטאור בעזרת [[אריאדנה]], בתו של מינוס, שציידה אותו בחוט מוזהב שבעזרתו הוא ידע למצוא את דרכו החוצה מהמבוך.{{הערה|Wright, Craig, The Maze and the Warrior: Symbols in Architecture, Theology and Music, Harvard University Press: London, 2001, pp. 7-8.}}

הלבירינת הנוצרי הקדום ביותר הידוע מתוארך ל-324 בכנסיית סנט רפרטוס ב[[אלג'יר]]. הלבירינת שם היה ריבועי, והוא שואב את צורתו מהמסורת [[רומא העתיקה|הרומית]]. נראה בו החוט של [[אריאדנה]], המוביל לחלק הדרום-מערבי, הראשון בארבעת הריבועים הזהים, שמהם עוברים אחד לשני בכיוון השעון. במרכז הלבירינת מסודרים ב[[פלינדרום]] מתמשך של המילים "הכנסייה הקדושה" (Sancta Ecclesia) ב[[לטינית]]. שתי המילים "הכנסייה הקדושה" כתובות קדימה ואחורה ימינה ושמאלה- ויוצרות צלב בעל ארבע זרועות. במנזר בטיגזירט שבצפון [[אפריקה]], מזרחית ל[[אלג'יריה]], שנבנה במאה החמישית, עמד לבירינת נוסף. שני הלבירינתים עמדו כסמלים של ה[[דת]] הנוצרית החדשה המתפשטת ב[[אימפריה הרומית]] הישנה והמתפרקת. פער של כמעט שבע מאות שנים, מהמאה החמישית ועד תחילת [[המאה ה-12]], מפריד בין שני הלבירינתים של כנסיות אלו מהלבירינתים של [[המאה ה-12|המאות ה-12]] [[המאה ה-13|וה-13]].

חרף הפער בשימוש בלבירינתים בכנסיות בתקופה זאת, המבוך המשיך להתקיים על הנייר באמצעות [[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] [[מנזר]]ים; המוקדם בהם מ[[המאה ה-9]] ואלו שאבו מ[[צרפת]]מצרפת ו[[גרמניה]] ה[[השושלת הקרולינגית|קרולינגיות]].

ניצור הלבירינת בתפוצה רחבה במערב החל בתחילת [[המאה ה-9]] בחלק המזרחי של [[השושלת הקרולינגית|האימפריה הקרולינגית]], באזור של ה[[מנזר]]יםהמנזרים החשובים של גול הקדוש (St. Gall) ורישנאו (Reichenau) ב[[שווייץ]]. ידועים 24 איורים של לבירינתים בכ-60 כתבי יד מ[[ימי הביניים]], והשפעתם על צורת הלבירינת בכנסיות מעיד על קשר הדוק בין הנזירים למתכנני הכנסיות בעלות הלבירינתים. הצורה האליפטית של הלבירינת הכריתי הפכה עגולה וסימטרית לחלוטין, מעין תהליך של הרחבה ועידון. שמונה עיגולים [[דגם מעגלי|קונצנטריים]] קטנים יותר החלו להגדיר את שבעת המסלולים המתחברים למרכז. גם המרכז הופך לעיגול שלם והוא גדול יותר מקודמו ה[[כריתים|כריתי]]. מבוכים עגולים כאלו צוירו באמצעות [[מחוגה]]. כך, בתוך חמישים שנה, הלבירינת בעל שבעה המסלולים גדל ל-11 מסלולים.

עיצוב לבירינת חדש זה היה כאמור תוצר של התרבות המנזרית ובאופן יותר ספציפי, הם היו התוצר של ה[[סקריפטוריום]] ה[[מנזר]]יהמנזרי, חדר הכתיבה והמרכז האינטלקטואלי של הקהילות ה[[בנדיקטינים|בנדיקטיניות]] שאחזו במונופול על הלמידה ב[[ימי הביניים]]. ה[[נזיר]]ים עשו שימוש בלבירינת למטרות איוריות, ויצרו כל מיני דוגמאות של לבירינתים בסוגים שונים של ספרים: לוחות שנה והיסטוריות עולמיות. באופן מפתיע, היה זה הלבירינת הכריתי העתיק, בניגוד למבוך ה[[האימפריה הרומית|רומאי]] הריבועי, שהפך לאב הקדמון הישיר של העיצובים ה[[קרל הגדול|קרולינגים]] החדשים.

בלבירינתים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה של כתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום ל[[כנסייה]]. כך צורות הפורמליות שנוצרו בלבירינתים של כתבי היד מאוחר יותר הועברו ללבירינתים גדולים הרבה יותר ברצפות הכנסיות ב[[איטליה]], ב[[צרפת]]בצרפת ובאופן יותר נדיר גם ב[[גרמניה]]- רק בתחילת [[המאה ה-12]]. ואכן פריחתו של התכנון [[ימי הביניים|הימי-ביניימי]] הגיעה לשיאה ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] ו[[המאה ה-13|ה-13]] בלבירינתים המרוצפים הגדולים ב[[קתדרלה|קתדרלות]] [[אמנות גותית|הגותית]], שהידועות שבהן הן [[שארטר|שרטר]], [[ריימס]] ו[[אמיין]] שבצפון [[צרפת]]. כאמור סביב שנת [[900]], נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור הלבירינת הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה ב[[דיוקסיה|ארכידיוקסה]] של [[סן]] ב[[צרפת]]בצרפת, שאז השתרעה [[דיוקסיה|מהדיוקסות]] של [[פריז]] ו[[שארטר|שרטר]] בצפון ומערבה מטה לאלו של אוקסר (Auxerre) ונבר (Nevers) בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השרטרי" של הלבירינת כיוון שהוא מופיע על רצפת ה[[קתדרלה]] של [[שארטר|שרטר]]- שבה לבירינת ה[[כנסייה]]הכנסייה הגדול ביותר- ויש שאומרים היפה ביותר- שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס הלבירינת של 11 המסלולים של שרטר מופיע ב[[כתב יד (העתק)|כתבי היד]] [[מנזר]]ייםמנזריים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת ה[[קתדרלה]]הקתדרלה של [[שארטר|שרטר]] סביב [[1215]]. מקום המקור של טיפוס לבירינת זה ככל הנראה לא היה [[שארטר|שרטר]], אבל דרומה ב[[מנזר]]יםבמנזרים של אוקסר, שהיה המרכז של למידה [[בנדיקטינים|בנדיקטינית]] במהלך המחצית השנייה של [[המאה התשיעית]].

ההבדל המהותי בין לבירינת מטיפוס נוצרי ולקודמיו ה[[מנזר]]ייםהמנזריים הוא החפיפה בצורת הצלב. הצלב שולב על ידי מעצורים שהוכנסו לאורך הצירים מזרח, צפון והדרום, בנוסף לאלו שקיימים בקצה המערבי. כל המעגלים השלמים חולקו לחצאי מעגלים ורבעי מעגלים, וזה בתורו הצריך חזרות נוספות של המסלול לאור העובדה שהעלייה הרוחנית לרגל נעצרה בארבעה צירים של הנקודות המרכזיות של ה[[מצפן]]. דבר זה יצר צורת [[צלב]], ולמעשה סייע ב"ניצור" הצורה [[פגניות|הפגאנית]]. מה שנוצר הוא עיצוב הרבה יותר מורכב מקודמו המנזרי. יחד עם זאת, הוא עדיין מניח את הדעת מבחינה אסתטית, ייתכן בגללמפני שהקווים המלבניים של הצלב יוצרים נקודת נגד לסימטריה של מעגלים קונצנטרים.

'''הלבירינת של סטרה''' (Il labirinto di Strà) נמצא בווילה פיזני (Villa Pisani) בתעלת ברנטה המובילה מהעיר [[פדובה]] ללגונה של [[ונציה]]. הלבירינת נחשב לאחד המפורסמים באיטליה. הוא מצוי בווילה, אשר התקיימו בה מפגשים היסטוריים. משנת 1822, הווילה והפארק הם [[מוזיאון]] ציבורי. קרוב לוודאי שהלבירינת של סטרה שימש השראה ל[[רמח"ל]], יליד [[פדובה]], בבואו לתאר את הזהירות הנדרשת מהאדם במבוך החיים בספרו [[מסילת ישרים|מסילת ישר]].