וירטואוז – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: לעתים |
אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק |
||
שורה 10:
הגדרת הווירטואוזיות מבוססת אפוא על יכולת הביצוע של נגן מסוים, המוכשר להפגין מעללי מיומנות הרבה מעל לנגן ממוצע. נגנים המתמקדים בווירטואוזיות מסתכנים בכך, שיאשימו אותם בהזנחת המהות והרגש לטובת הברק הטכני. אותם דברים נכונים גם לגבי רקדנים, בעיקר בתחום ה[[בלט]] הקלאסי, [[פרימה בלרינה]] או רקדן ראשי. על אף ההיבטים המכניים של הווירטואוזיות, וירטואוזים רבים עוקפים בהצלחה תוויות כאלה בהתמקדם בה במידה בהיבטים מוזיקליים אחרים בכתיבת מוזיקה וביצועה, או, במקרה של ריקוד, בהבעת רגש עמוק והעברת הרושם הנכון לקהל הצופים, מעבר לשליטה הטכנית ההכרחית.
ב[[המאה ה-16|מאות ה-16]] וה[[המאה ה-17|17]] ניתן התואר "וירטואוזו" לאדם בעל כישרון יוצא דופן בתחום אינטלקטואלי או אמנותי, בין אם [[משורר]], [[אדריכל]], מלומד וכדומה. וירטואוז בתחום המוזיקה לא היה בהכרח מבצע מבריק, אלא, חשוב מזה, [[מלחין]], [[תאוריית המוזיקה|תאורטיקאי]] או לפחות [[קאפלמייסטר|מאסטרו די קאפלה]] ידוע-שם. גישה זו השתנתה בשלהי המאה ה-17 וב[[המאה ה-18|מאה ה-18]], כאשר מוזיקאים איטלקים הביאו את המונח "וירטואוזו" לחצרות [[אירופה]] הצפונית ולתיאטראות שלה וייחסו אותו לעצמם גם אם לא עמדו בתנאיו על פי הפרשנות המסורתית. הגישה המסורתית מצאה הדים גם ב[[צרפת]] וב[[גרמניה]]. [[יוהאן קונאו]] הגדיר במילים ברורות את ההבדל בין הווירטואוזו האמיתי (‘der wahre Virtuose’) ל"מוזיקוס" המחונן (‘der glückselige Musicus’), שנהנה מתמיכת נסיכים וקיסרים אבל לא הצטיין בדבר מעבר לכישרון מעשי וזריזות אצבעות
בסוף המאה ה-18 התקבל השימוש במונח לסולנים מבריקים, בכלי או בקול. התפתחות ה[[אופרה]] וה[[קונצ'רטו]] טיפחו נטייה זו. [[פרנץ ליסט|ליסט]], פסנתרן וירטואוז מבריק, הצהיר ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] כי "וירטואוזיות איננה תולדה, אלא יסוד הכרחי של המוזיקה"Gesammelte Schriften, iv, 1855–9). [[ריכרד וגנר|וגנר]], לעומת זאת, הסתייג וטען, שהכבוד האמיתי של הווירטואוז טמון אך ורק בכבוד שהוא מסוגל לשמר לאמנות היוצרת, ואם יזלזל בה, יתנער מכבודו, כמי שמעל בייעודו לתווך ברעיון האמנותי.(Gesammelte Schriften; Eng. trans., vii, 1894–9, p.112){{כ}}{{הערה|1=ג'אנדר, גרוב}}.
[[קובץ:Niccolo Paganini.jpg|שמאל|ממוזער|ניקולו פאגאניני]]
מי שאפשרו יותר מכל את הופעת הווירטואוזים היו בוני כלי הקשת ה[[איטליה|איטלקים]], שהגדולים בהם היו ועודם [[משפחת אמאטי]], [[סטרדיוואריוס]] ו[[ג'וזפה גוארנרי]]. בין הכנרים הווירטואוזים, שהיו גם מלחינים, [[ארכאנג'לו קורלי]], [[אנטוניו ויוואלדי]] ו[[ג'וזפה טרטיני]], כולם בני המחצית השנייה של [[המאה ה-17]], ואחריהם [[ג'ובני בטיסטה ויוטי]] ותלמידו [[רודולף קרויצר]], [[הנריק וייניאבסקי]] ו[[ניקולו פגניני]], שהרושם שהשאירה נגינתו המבריקה, עתירת האפקטים והשכלולים, על בני תקופתו הביאם לסברה, כי כרת ברית עם השטן. נוסף לכשרונו הווירטואוזי היה פגניני גם מלחין פורה, שכל יצירתו נכתבה לכינור, ממש כשם ש[[פרדריק שופן]], אמן וירטואוז ב[[פסנתר]], כתב את כל יצירותיו לכלי זה. לצד אמני הכינור, התבלטו גם נגני [[צ'מבלו]] וירטואוזיים, שהנודעים בהם הם [[פרנסואה קופרן]], [[ז'אן פיליפ ראמו]] ו[[דומניקו סקרלטי]]. [[יוהאן סבסטיאן באך]] ו[[גיאורג פרידריך הנדל]] היו וירטואוזים דגולים בעיקר ב[[עוגב]], אף כי הצטיינו גם בצ'מבלו
גם במוזיקה הפופולרית של [[המאה ה-20]] בסגנון ה[[רוק מתקדם|רוק המתקדם]] (שילוב בין רוק ומוזיקה קלאסית), נודעים וירטואוזים רבים כמו הקלידן [[קית' אמרסון]] אשר הצטיין בנגינה על אורגן, [[סינתיסייזר]], [[מלוטרון]], [[מוג]] ורבים אחרים. הוא ידוע גם כמלחין מוכשר בשל שהלחין לחנים מורכבים על הקלידים בלהקתו [[אמרסון, לייק ופאלמר]].[[ג'יימס גולוויי|ג'יימס גאלווי]] הוא וירטואוז נודע בקרב חלילנים ולעתים קרובות נקרא "האיש עם חליל הזהב".
| |||