ניקולאי מיאסקובסקי – הבדלי גרסאות

מיאסקובסקי נולד בעיירה שעתה מהווה חלק של [[נובידבור מזובייצקי]] בפולין. אביו היה [[מהנדס]] צבאי, וגם הוא למד בבית הספר לקצינים ושירת ב[[צבא האימפריה הרוסית]]. בשנת [[1906]] החל מיאסקובסקי ללמוד ב[[קונסרבטוריון]] של [[סנקט פטרבורג]]. הוא לא קיבל עידוד לקריירה מוזיקלית, אך לאחר ששמע את [[הסימפוניה השישית (הפאתטית) של צ'ייקובסקי|הסמפוניה הפתטית]] של [[פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי|צ'ייקובסקי]] בביצוע [[ארתור ניקיש]] החליט לחזור אל ה[[מוזיקה]]. הוא לקח שיעורים פרטיים, השלים את השכלתו המוזיקלית בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג ופנה להלחנה.

ביצירתו המוקדמת, שנכתבה בקונסרבטוריון, הושפע מיאסקובסקי בעיקר מ[[צ'ייקובסקי]] ומ[[סקריאבין]]. רק מקצת יצירותיו התזמורתיות מאותה העת שרדו. עם זאת, במהלך לימודיו בקונסרבטוריון שיתף פעולה עם [[סרגיי פרוקופייב]] לפחות ביצירה משותפת אחת, ששימשה את פרופופייב בפרק השקט של הסונטה מס' 4 לפסנתר שלו. הסונטה מס' 1 של מיאסקובסקי, שנכתבה באותם המייםהימים ומורגשת בה השפעת [[אלכסנדר סקריאבין|סרקיאבין]], תוארה על ידי [[גלן גולד]] כ"אולי אחת היצירות הראויות לציון ביותר מאותה תקופה".

לאחר פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] הוא חזר לצבא ולקח חלק פעיל בלחימה. הוא נפצע בחזית ה[[אוסטריה|אוסטרית]] עת עסק בביצורי ה[[חוף]]החוף של העיר [[טאלין]], וסבל מ[[הלם קרב]]. שתי ה[[סימפוניה|סימפוניות]] שכתב בתקופת המלחמה מנגודות מאד באופיין. בבעתבעת המהפכה ומלחמת האזרחים שבעקבותיה הוא כבר היה ברוסיה. באותה העת נרצח אביו, שהיה גנרל לשעבר בצבא הצאר, על ידי מהפכנים [[המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות|בולשוויקים]]. גם דודתו, אליה היה קשור, מתה באותה תקופה, וגיסו התאבד בשל משבר [[כסף|כספי]]. מיאסקובסקי עצמו שירת בצבא האדום בין 1917 ל-1921. לאחר מכן קיבל תקן בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג, שם התגורר בדירה אחת עם אחותו האלמנה ולנטינה ובתה. מיאסבקובסקי היה [[רווקות|רווק]] כל ימיו ומתואר כאדם [[ביישנות|ביישן]], סגור, רגיש ופורש מחברה.

בשנות העשרים והשלושים מיאסקובסקי היה למלחין הבולט של [[ברית המועצות]], וכתב את מרבית יצירתו בסגנון הקלסי המסורתי. הוא לא כתב [[אופרה|אופרות]] אך כתב 27 [[סימפוניה|סימפוניות]] (וכן שלוש [[סימפונייטה (סוגה מוזיקלית)|סימפונייטות]]), שלושה [[קונצ'רטו|קונצ'רטי]], וכן עודועוד יצירות לתזמורת,- 13 [[רביעיית מיתרים|רביעיות מיתרים]], 9 [[סונאטה|סונטות לפסנתר]] סולו, וכן יצירות קטנות רבות וכמה יצירות ווקליות. עם זאת, הוא היה חבר באגודה למוזיקה בת זמננו, שהייתה אמונה על טיפוח המוזיקה המודרנית. הוא גם שמר על קשריו עם פרוקופייב בעת שהותו בגלות מברית המועצות.

סגנונו המאוחר חזר לכמה מן הדפוסים החדשניים של צעירותו. הוא חשש מהוקעה על ידי השלטונות והשתדל לחמוק ממנה. אף על פי כן הוא הואשם, יחד עם כמה מלחינים אחרים, בסטייה מן הקו המפלגתי שחייב כתיבהכתיבת מוזיקה 'פרולטרית' ובעלת גישה פורמליסטית. הוא סירב להשתתף בדיונים שנפתחו נגד מלחינים אלה, ועל אף ביקור של טיכון[[טיחון כרניקובחרניקוב|טיחון ירניקוב]], שהזמין אותו לשאת [[נאום]] [[חרטה]] באיגוד המלחינים, הוא שמר על שתיקה. השלטונות הסובייטיים הכריזו עליו כאחד המלחינים ה[[חרם|מוחרמים]]המוחרמים. הוא [[מוות|מת]] ב-1950 מ[[סרטן (מחלה)|סרטן]] ורק לאחר מותו זכה ל[[רהביליטציה|טיהור שמו]].