ויליאם שרמן – הבדלי גרסאות

{{חייל

|תמונה=[[קובץ:William-Tecumseh-Sherman.jpg|250px]]

|כיתוב=

|נולד=[[8 בפברואר]] [[1820]]

|תאריך לידה עברי=

|עלה לישראל=

|נפטר=[[14 בפברואר]] [[1891]]

|נהרג=

|תאריך פטירה עברי=

|כינוי=

|השתייכות=[[צבא ארצות הברית]] {{ש}} [[צבא האיחוד]]

'''ויליאם טקומסה שרמן''' (ב[[אנגלית]]: '''William Tecumseh Sherman''';{{כ}} [[8 בפברואר]] [[1820]], [[אוהיו]] - [[14 בפברואר]] [[1891]], [[ניו יורק]]) היה [[גנרל]] [[ארצות הברית|אמריקני]], מהמפקדים הבולטים של [[צבא ארצות הברית]] (צבא הצפון) ב[[מלחמת האזרחים האמריקנית]] ([[1861]] - [[1865]]). בתחילת המלחמה שירת כקצין בדרגת [[קולונל]], ובמהלכה קודם לדרגת גנרל. היה מקורב מאוד לגנרל-מפקד הצבא, [[יוליסס גרנט]] (לימים [[נשיא ארצות הברית]]). בשנת [[1869]] מונה ל[[הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית|גנרל מפקד]] של הצבא האמריקני, ופרש מהצבא בשנת [[1884]]. על שמו נקראים העץ הגדול בעולם, [[גנרל שרמן]], כמו גם ה[[טנק]] האמריקני [[M4 שרמן]], שהיה הטנק העיקרי של צבא ארצות הברית ב[[מלחמת העולם השנייה]], והופעל גם ב[[צה"ל]] (מקור הכינוי - בצבא ה[[בריטניה|בריטי]]).

 

שרמן נולד בעיר [[לנקסטר (אוהיו)|לנקסטר]] שבמדינת אוהיו, ב-[[8 בפברואר]] [[1820]]. אביו היה [[שופט]] עליון, ומת כשהיה בן תשע.

 

[[תומאס יואינג]], שהיה [[הסנאט של ארצות הברית|סנאטור]] מטעם אוהיו וחבר של המשפחה, לקח אותו תחת חסותו. יואינג הבטיח את קבלתו של שרמן כצוער (בגיל 16) לאקדמיה הצבאית היוקרתית ב[[ווסט-פוינט]], ושרמן סיים אותה בהצטיינות בשנת [[1840]]. הוא החל לשרת כקצין בדרגת לוטטנט מדרגה שנייה, והשתתף בלחימה נגד שבט ילידים (אינדיאנים) ב[[פלורידה]]. במהלך המלחמה נגד [[מקסיקו]] ([[1846]] - [[1848]]) שירת בתפקידי מטה ב[[קליפורניה]]. בשנת [[1850]] התחתן עם [[אלינור יואינג]], בתו של תומאס. בשנת [[1853]] עזב את הצבא, ומונה לנשיא [[בנק]] בעיר [[סן פרנסיסקו]]. בעקבות כשלונו של הבנק להתמודד עם המשבר הכלכלי של שנת [[1857]], שרמן אולץ לעזוב. הוא מונה לנשיא הראשון של "הסמינר הצבאי של מדינת [[לואיזיאנה]]" (לימים [[אוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה]] - LSU). עם פרוץ מלחמת האזרחים, בשנת [[1861]], שרמן התפטר וחזר לצפון. באפריל 1861 מונה לנשיא חברת [[רכבת|רכבות]] שבסיסה היה בעיר [[סנט לואיס]], וביוני 1861 זומן לעיר הבירה [[וושינגטון הבירה|וושינגטון]], כדי לקבל מינוי קרבי בכיר בצבא.

 

כאשר שמע על הקמת [[הקונפדרציה]] שרמן היה בחברת חבר דרומי בטרם חזר לצפון ולצבא האיחוד, וצוטט כשאמר:

{{ציטוט|תוכן=אתם אנשי הדרום אינכם מודעים למעשיכם. הארץ תרווה דם, ורק אלוהים יודע כיצד זה יגמר. מדובר בשטות, בטירוף, בפשע כנגד הציוויליזציה! אתם מדברים בכזו קלות על מלחמה. אינכם יודעים על מה אתם מדברים, מלחמה היא דבר נורא!

נועדתם לכישלון. רק בנפשכם ובנחישותכם מוכנים אתם למלחמה. בכל הדברים האחרים אתם לחלוטין לא מוכנים ונקודת המוצא לכך היא מניע גרוע. בתחילה יהיו לכם הישגים, אך עם הזמן כשמשאביכם המוגבלים יתחילו להתדלדל, מורחקים מהשווקים האירופאיים כפי שתהיו, מאבקכם יגווע. אם רק אנשיכם יעצרו ויחשבו, הם בסופו של דבר יהיו חייבים לראות שהם לבטח יפסידו.|מרכאות=כן}}

 

שרמן מונה למפקד בכיר בדרגת [[קולונל]], והשתתף בקרב הראשון של המלחמה, [[קרב בול ראן הראשון|קרב בול-ראן]] (21 ביולי 1861). שרמן מילא את תפקידו בהצטיינות, אבל בעקבות תבוסת הצפון בקרב הוא פנה לנשיא [[אברהם לינקולן]], וביקש להשתחרר מתפקיד פיקודי בכיר. לינקולן סירב, קידם אותו לדרגת [[בריגדיר גנרל|בריגדיר ג'נרל]] ומינה אותו למפקד יחידה שהוצבה במדינת [[קנטאקי]]. במהלך שירותו בקנטאקי הוא עבר משבר נפשי קשה, ונשלח לתקופת החלמה קצרה באוהיו. שישה חודשים אחרי חזרתו הוא השתתף ב[[הקרב על שילה|קרב שילה]] (6 - 7 באפריל [[1862]]) כסגנו של הגנרל [[יוליסס גרנט]], בדרגת [[מייג'ור גנרל]]. במהלך הקרב - שנערך בדרום-מערב מדינת [[טנסי]] - שרמן נפצע פעמיים, ונאלץ להחליף ארבעה סוסים, לאחר שנורו.

 

שרמן נעשה מקורב מאוד לגנרל גרנט, וזמן קצר לאחר [[הקרב על שילה]] הוא שיכנע אותו לא להתפטר - למרות שגרנט היה מסוכסך עם מפקדו, גנרל [[הנרי האלק]], וסבל מתדמית של שיכור. גרנט ושרמן המשיכו לשתף פעולה ולנצח בקרבות, ובשנת [[1864]] הנשיא לינקולן מינה את גרנט למפקד צבא הצפון, ושרמן מונה למפקד החזית המערבית (התפקיד הקודם של גרנט). שרמן הצליח לכבוש את העיר [[אטלנטה]] שבמדינת [[ג'ורג'יה]] בקיץ 1864, ובסוף השנה כבש את עיר הנמל [[סוואנה]]. במהלך המערכה הזאת, שזכתה לכינוי "[[הצעדה אל הים]]" (The March to the Sea), שרמן ניהל מדיניות של "[[אדמה חרוכה]]", במטרה למנוע מהדרום אפשרות לשיקום צבאי. הוא הורה להשמיד לחלוטין תשתיות אזרחיות וציוד אזרחי, כדי שלא ישמשו את הצבא הדרומי. המדיניות האלימה הזאת הפכה אותו לאישיות שנויה במחלוקת ושנואה על ידי תושבי הדרום, עד היום. לעומתם, העבדים השחורים ששיחרר מאחוזות הדרום העריצו אותו כגיבור, בין היתר בגלל פקודתו הידועה: "[[40 אקרים ופרד]]". ניצחונותיו של שרמן קירבו את סוף המלחמה, והפכו אותו לאחד הקצינים החשובים ביותר שלחמו בה.

 

בשנת [[1869]] נבחר גרנט לתפקיד נשיא ארצות הברית ושרמן מונה למפקד הצבא. במהלך כהונתו לחם הצבא בעיקר נגד שבטים ילידים. במקביל ללחימתו הקשה בשבטים שאחזו בנשק, התנגד שרמן בתוקף לפגיעה בזכויותיהם של השבטים שחיו בשלום ב[[שמורה|שמורות]] (Reservations).