|
===העימות בין סוריה לפלנגות===
בשינוי מדיניות נוסף, סוריה שבעבר תמכה בפלנגות, החלה להתעמת עם המיליציה הנוצרית (בחסות [[כוח ההרתעה הערבי]]), בשל ניסיונות המיליציה לערער את השליטה הסורית בלבנון, שכעת נשענה על כוח של כ-24,000 חיילים סורים.{{הערה|1=המספר מתבסס על הצהרת שר החוץ הסורי ב-[[5 בנובמבר]] [[1976]] ותוספת נוספת של אלפיים חיילים ב-[[18 בנובמבר]]. לטענת מתנגדי סוריה בלבנון המספר היה גדול בהרבה, בהצהרת [[כמאל ג'ונבלאט]] מ-[[29 בספטמבר]] היו בלבנון 60,000 חיילים סורים.}}. באפריל [[1981]] ניסו [[הכוחות הלבנונים]] (שבעת זו הורכבו בעיקר מלוחמי הפלנגות{{הערה|1=זאת בשל מאמצי בשיר ג'ומאייל לאחד את שורות הלוחמים הנוצרים. מאמצים אלו הוכתרו בעימותי דמים בין [[בריגדת מרדה]] של משפחת פרנג'יה, שבשיאם נרצח [[טוני פרנג'יה]] ביולי 1978, שלאחריו פרשה הבריגדה מהכוחות. לאחר "[[יום הסכינים הארוכות]]" ביולי 1980 נטמעו לוחמי [[הנמרים]] וחדלו לקבל את פקודותיהם ממשפחת שמעוּן.}}) להשתלט על בירת מחוז הבקאע, העיר [[זחלה]] במרכז לבנון. מתוך כ-150,000 תושבי העיר, מרביתם היו נוצרים יוונים-קתולים, העיר התנגדה לכיבוש הסורי סביבה, והוחזקה בידי קומץ לוחמי "הכוחות הלבנונים" לאורך תקופת הכיבוש. לאור חשיבותה האסטרטגית של העיר, הממוקמת בהרים המשקיפים על ביירות, ועל הכביש בין [[דמשק]] ל[[ביירות]], החליטו הסורים להשליט את מרותם על העיר, ולהציב בה את חייליהם. מנהיג "הכוחות הלבנונים", בשיר ג'ומאייל, מצידו, ראה חשיבות עצומה בניצחון צבאי בעת זו, כדי למנוע את סוריה מלהורידו מכס הנשיאות, ולשים שם במקומו את עושה דברם, [[סולימאן פרנג'יה]]. במהלך הלחימה על העיר, שפרצה בתחילת אפריל, והסתיימה כחודשיים לאחר מכן, קרא בשיר ג'ומייל לסיוע אווירי ישראלי נגד הפגזות הסורים. ב-[[28 באפריל]] התכנס הקבינט הישראלי, ואישר את בקשת ג'ומייל. מטוסי קרב ישראליים הפילו מסוקים סורים שהעבירו חיילים נוספים לאזור הלחימה. בעקבות מקרה זה, הציבה סוריה נשק נגד מטוסים בהרים הגבוהים של הבקאע, זאת בניגוד ל[[הסכמה בשתיקה]] במסגרתו סוריה לא הציבה נשק [[נ"מ]] בבקאע, ולא מנעה גיחות מודיעין ישראליות. סוריה המשיכה להתנגד לניסיונות המיליציות הנוצריות להשתלט על אזורים בבקאע, במספר קרבות עקובי דם נוספים.
===מתיחות בין ישראל לאש"ף===
התמוטטתו למעשה של [[צבא לבנון|הצבא הלבנוני]] בפברואר [[1984]], בעקבות עריקתם של יחידות מוסלמיות ודרוזיות למיליציות, ערערה עוד יותר את יציבות הממשלה. עם נסיגתם הקרבה של ה[[מארינס|נחתים]] האמריקנים, סוריה והקבוצות המוסלמיות הגבירו את הלחץ על ג'ומאייל. ב-[[5 במרץ]] ממשלת לבנון ביטלה את הסכם 17 במאי, והכוחות נסוגו מספר שבועות לאחר מכן.
במהלך תקופה כיאוטית זו, החלו התקפות הטרור נגד גופים אמריקניים ומערביים, כדוגמת התקפת הטרור ב-[[18 באפריל]] [[1983]] על [[שגרירות]] ארצות הברית במערב ביירות שגרמה למותם של 63 איש. לאחר ההתקפה, [[נשיא ארצות הברית]] [[רונלד רייגן]] הורה על הפצצת עמדות הדרוזים, שגרמו לפגיעתם של רבים, מרביתם אזרחים; בתגובה לתקיפה זו בוצע פיגוע נוסף{{הערה|1=Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith (2001) op. cit., 383}}. ב-[[23 באוקטובר]] [[1983]], [[הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות|פיגוע טרור קטלני בבסיסי הכוח הרב לאומי בביירות]] (מהראשונים של הארגון בהתהוות - [[חזבאללה]]), גרם למותם של 241 נחתים ו-58 חיילים צרפתיים{{הערה|1=ראו [http://www.cnn.com/2003/LAW/05/30/iran.barracks.bombing/ דיווח זה של CNN] המראה כי קבוצות שנתמכו על ידי [[איראן]] היו מבצעות המתקפה.}}, בתגובה צרפת תקפה מהאוויר עמדות של [[משמרות המהפכה האיראניים]] בבקאע. פיגועי טרור אלו ונוספים, גרמו לנסיגת הכוח הרב לאומי בפברואר [[1984]]. עם זאת, ההתקפות נגד מטרות מערביות נמשכו.
בשנים אלו, החל להתהוות ארגון החזבאללה כקואליציה רופפת של קבוצות [[שיעה|שיעיות]] שהתנגדו לכיבוש הישראלי, ופרשו מארגון [[אמל]] של [[נביה ברי]]. הקבוצה שאבה את השראתה מהאסלאם המהפכני השיעי של [[המהפכה האיראנית]] ב-[[1979]], וזכתה לסיועם של כ-1,000 חברי [[משמרות המהפכה האיראניים]] שהגיעו מאיראן דרך סוריה ללבנון ביולי [[1982]]. בסיוע איראני, מספר גדול של שיעים מנוכרים, עניים ולעתים חסרי בית החלו לתמוך בתנועה, שהזרוע הצבאית שלה, הפכה לאחד מהארגונים הלוחמים החזקים ביותר בשלהי המלחמה, ובשנים לאחר מכן.
|
