מלחמת העצמאות של ארצות הברית – הבדלי גרסאות

'''מלחמת העצמאות של ארצות הברית''' (ב[[אנגלית]]: '''American Revolutionary War''') שנערכה בין השנים [[1775]] - [[1783]] היא חלק מן [[המהפכה האמריקנית]]. המלחמה הייתה, לפחות בתחילתה, [[מרד]] או [[מלחמת אזרחים]] בין השלטון ה[[ממלכת בריטניה הגדולה|בריטי]] ה[[קולוניאליזם|קולוניאלי]] לבין [[שלוש עשרה המושבות|13 המושבות הבריטיות]] ב[[אמריקה הצפונית]]. המלחמה הייתה שיאה של המהפכה הפוליטית האמריקאית, שבה [[מרד]]ו המתיישבים הבריטים ב[[מלוכה]] הבריטית. לאחר התאספות [[הקונגרס הקונטיננטלי]] השני ב[[פילדלפיה]] בשנת [[1775|1775,]], ובעקבות [[קרבות לקסינגטון וקונקורד]], התחזקה הסיעה הרדיקלית בקונגרס שתמכה בהיפרדות מוחלטת מבריטניה. עם החרפת האירועים שהובילו במהרה ל[[המערכה על בוסטון|מצור על בוסטון]], החליט הקונגרס על הקמת [[הצבא הקונטיננטלי]], ועל [[ג'ורג' וושינגטון]] כמפקדו העליון. אירועים אלו הגדילו דרסטית את כוחה של הסיעה שתמכה בעצמאות, ובשנה שלאחר מכן [[הכרזת העצמאות של ארצות הברית|הכריז הקונגרס על עצמאות]] והפך את [[שלוש עשרה המושבות]] ל[[ארצות הברית|ארצות הברית של אמריקה]].

מדינות אירופאיות שונות התחרו בבריטניה במירוץ הקולוניאלי, ומשלב זה ואילך הן סיפקו סיוע למורדים, בתחילה באופן סמוי ולאחר מכן באופן גלוי. במקביל, השתתפו [[אמריקאים-אפריקאים]] ו[[אינדיאנים]] בשני הצדדים.

במהלך המלחמה, השתמשו הבריטים בעליונות [[הצי הבריטי|הצי שלהם]] כדי לכבוש ערי חוף, אך נכשלו בהשגת שליטה על המחוזות הכפריים (בהם גרה 90% מהאוכלוסייה), בשל גודלו הקטן יחסית של צבא היבשה שלהם. בתחילת [[1778]], זמן קצר לאחר הניצחון האמריקאי ב[[קרב סרטוגה]], חתמה [[צרפת]] על [[ברית צרפת - ארצות הברית (1778)|ברית עם ארצות הברית]], ובקיץ של אותה שנה הכריזה מלחמה על בריטניה. גם [[ספרד]] ו[[הולנד]] הכריזו מלחמה על בריטניה בשנתיים שלאחר מכן. ההתערבות הצרפתית הכריעה את הכף, לאחר שניצחון הצי הצרפתי ב[[קרב צ'ספיק]] בספטמבר 1781, הוביל לכניעת הצבא הבריטי ב[[קרב יורקטאון]] שב[[וירג'יניה|ווירג'יניה]] שהסתיים באוקטובר 1781.

לאמריקנים היו בעיות רבות: צבאם היה קטן יחסית לאוכלוסייה (90,000 איש נושאי נשק ו-17,000 חיילים סדירים), זה היה צבא מתנדבים שחלקם הגדול לא היה מיומן, חוסר משמעת שפגע בהם במהלך הקרבות וגרם לעריקה, סכסוכים רבים בין המושבות עצמן, וגם בחברה עצמה היו "לויאליסטים" - מתיישבים אשר נותרו נאמנים לכתר הבריטי ואף ערקו לצבא הבריטי. יתרונותיהם, לעומת זאת, היו מועטים, ועיקרם היה ניסיונם של חלק מהמתנדבים בלוחמת [[גרילה]] נגד ה[[אינדיאנים]]. נגדם עמד הצבא הבריטי המיומן והגדול בהרבה, אשר היה חמוש היטב ושלט על דרכי ה[[ים]] ונתיבי האספקה. חסרונותיו של הצבא הבריטי היו המרחק הרב מבריטניה למושבות וסרבולו של צבא זה שהורגל ללחימה ב[[אירופה]] והתקשה להתחרות עם האמריקנים ב[[לוחמת גרילה]]. מבחינה [[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגית]] ניסו הבריטים ליצור אזור הפרדה בין המושבות הצפוניות לדרומיות וכך לכבוש חלקים מהן, עד לכיבוש של כולן.

ב-[[1777]] נכנעו הבריטים לצבא האמריקני, שגדל בעקבות מתנדבים חדשים שהצטרפו אליו, ב[[קרב סרטוגה]]. קרב זה סימל את המפנה בחזית הצפונית, והיווה גורם מכריע לניצחון האמריקנים במלחמה.

החזית הצפונית, הדרומית והימית של המלחמה התכנסו לנקודת הכרעה ב-1781 ליד חצי האי [[יורקטאון]], [[וירג'יניה]]. בתחילת ספטמבר של אותה שנה, הביסו כוחות של הצי הצרפתי כוח אוניות בריטי ב[[קרב צ'ספיק]], ובכך נחסמה אפשרות הנסיגה של הכוחות הבריטיים היבשתיים בפיקודו של [[צ'ארלס קורנווליס]]. וושינגטון מיהר להעביר כוחות צבא אמריקאים וצרפתים מניו יורק, והכוח המשותף שכלל 17,000 חיילים ערך מצור על יורקטאון בתחילת אוקטובר. הכוחות הבריטיים איבדו במהירות את יכולתם להחזיק בעמדות הגנה. ב-[[19 באוקטובר]] [[1781]], נאלץ קורנווליס להיכנע עם כל צבאו ולעזוב את הערים הדרומיות הכבושות. ציוד רב נפל לידי האמריקאים, וכן נשבו כ-7,000 חיילים בריטים - כרבע ממספר החיילים הבריטים שהוצבו ביבשת אמריקה.

כמות הנפגעים הכללית במלחמת העצמאות אינה ידועה. כמו ברוב המלחמות בתקופה זו, מחלות שהתפשטו בעקבות המלחמה גבו יותר קורבנות מאשר הקרבות עצמם. ההיסטריון [[ג'וזף אליס]] מעריך כי ההחלטה של וושינגטון לחסן את חייליו כנגד [[אבעבועות שחורות]] הייתה אחת מהחלטותיו החשובות.

כ-25,000 אמריקאים מורדים מתו בשירות צבאי פעיל. כ-8,000 מתוך מקרי המוות האלה, היו בקרבות; עוד 17,000 מקרי מוות היו כתוצאה ממחלות, כולל כ-8,000 שמתו בהיותם [[שבויי מלחמה]]. מספר האמריקאים המורדים שהפכו לפצועים או לנכים באופן קשה בעקבות המלחמה הוערך בכ-8,500 עד 25,000 איש. מספר הנפגעים בקרב הצבא האמריקאי הוא עד כ-50,000 איש.

כ-171,000 [[ימאי]]ם שרתו ב[[הצי הבריטי|צי הבריטי]] במהלך המלחמה; כ-25%-50% מהם גויסו לטובת המלחמה. כ-1,240 מתו בקרבות, ועוד כ-18,500 מתו ממחלות. המחלה הקטלנית ביותר הייתה [[צפדינה]], שכבר באותה תקופה היה ידוע כי ניתן למנוע אותה באמצעות אספקה של מיץ [[לימון]] לחיילים. כ-42,000 חיילים בריטים ערקו במהלך המלחמה.

כ-1,200 גרמנים מתו במהלך הקרבות, ו-6,354 מתו ממחלות או תאונות. כ-16,000 מהחיילים הגרמנים שנותרו חזרו לארצם, אבל 5,500 נשארו בארצות הברית לאחר המלחמה, ורבים מהם הפכו לבסוף לאזרחים אמריקאים.