בלז'ץ – הבדלי גרסאות

{{בעבודה}}{{מחנה ריכוז

|שם בשפת המקור=בגרמנית: Vernichtungslager Belzec

|תאריך סגירה=דצמבר 1942

|מפקדי המחנה=[[כריסטיאן וירט]], [[גוטליב הרינג]]

|מספר הנספים=לפי אומדן 434,508 נפש

|מספר תאי גזים=כ-9

'''מחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ''' (ב[[גרמנית]]: '''Vernichtungslager Belzec''') היה הראשון מבין [[מחנה השמדה|מחנות ההשמדה]] ה[[גרמניה הנאצית|נאציים]] שפעלו במסגרת "[[מבצע ריינהארד]]". המחנה הוקם בפולין הכבושה, בשטח ה"[[גנרלגוברנמן]]", כקילומטר דרומית ל[[תחנת רכבת|תחנת הרכבת]] בכפר [[בלז'ץ (כפר)|בלז'ץ]] (Bełżec), על קו [[לובלין]]-[[לבוב]]. רק כ-30 אנשי [[אס אס]] הפעילו אותו, ולפחות 434,508 יהודים מצאו בו את מותם. ידוע רק ניצול אחד, [[רודולף רדר]], ששרד את השואה ומסר עדות על הנעשה במחנה. שני ניצוליםשורדים נוספים מהמחנה, היו חיים יצחק הירשמן ושרה ריטרבאנד (שרדה ועלתה לישראל), לא שרדו.{{הערה|[http://www.jewishgen.org/Yizkor/Belzec1/bel100.html Belzec: Second Phase], אתר jewishgen.}}{{הערה|הירשמן נרצח ב-19 במרץ 1946, ב[[לובלין]], ביום בו החל להעיד בפני ועדה היסטוריתלחקר אירועי השואה. את עדותו השלימה אלמנתו מתוךעל מהפי ששמעה מפיו בשנה בה הייתה נשואה לו.}} ושרה ריטרבאנד אשר [[עלייה לארץ ישראל|עלתה]] לישראל.{{הערה|[http://www.jewishgen.org/Yizkor/Belzec1/bel100.html Belzec: Second Phase], אתר jewishgen.}} גודל המחנה היה כ-0.1 קמ"ר.{{ש}}

היעדרם של ניצולים הוא אחת הסיבות להיותו של המחנה מן הפחות ידועים, וזאת חרף מספרם הגבוה של הקורבנות שנספו בו.

החל מ-17 במרץ ועד [[8 בדצמבר]] 1942 פעלה מכונת ההשמדה במחנה, למעט הפסקה בין אמצע מאי לתחילת יוני 1942. קורבנות המחנה הראשונים היו קרוב ל-30,000 יהודים בני קהילת [[לובלין]], 15,000 בני קהילת [[לבוב]], ועוד רבבות יהודים מ[[גטו|גטאות]] במחוזות אלו. בחודש מרץ נשלחו למחנה כמה מאות יהודים מגרמניהמ[[יהדות גרמניה|גרמניה]] במשלוח ישיר. בחודש יוני החלו להגיע משלוחים מגליציהמ[[יהדות גליציה|גליציה]] המערבית, מגטאות [[גטו טרנוב|טרנוב]] ו[[גטו קרקוב|קרקוב]] ומהגטאות בסביבתם. עד אוקטובר 1942 נשלחו לבלז'ץ 135,000 יהודים מגליציה המערבית, 225,000 יהודים מגליציה המזרחית ועוד רבבות יהודים מחלקיהם הדרומיים של מחוזות לובלין ו[[ראדום (עיר)|ראדום]].

האסירים היחידים בבלז'ץ היו אנשי ה[[זונדרקומנדו]], יחידות של עובדי כפייה יהודים ששימשו כעובדים לצורכי ההשמדה במחנה. הם היו אחראים על קבלת האסירים ברציף ו"הרגעתם" כדי שלא יפרוץ מרד, טיפול בגופות וקבורתם (בשלב מאוחר יותר גם שריפת הגופות), עקירת שיני זהב מהקורבנות, איסוף ומיון החפצים ובגדי הקורבנות למשלוחלמשלוחים לגרמניה.

אנשי ה"זונדרקומנדור" מנו כ-500 איש. מדי יום היו נרצחים אחדים מהם ומוחלפים באחרים שהגיעו למחנה.

"בכל יום היו יורים למוות בשלושים עד ארבעים פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, וה"אובר-צוגס-פיהרר" - המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של "עבריינים". בשעה המיועדת לארוחת הצהריים היו מובילים אותם לקבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את מכסת הפועלים על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים החדשים. בלשכת האדמיניסטרציה ניהלו רישום מסודר של הפועלים, כדי לוודא שמספרם קבוע. רשימה של קרבנות המשלוחים לא נוהלה. שמר עלינו בזמן העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, היה מצווה על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה, היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש - חמישים. האיש שהולקה לא היה יכול בדרך כלל לשאת 50 מכות - הקורבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה חוזר פעמים אחדות בכל יום".{{הערה|רודולף רדר.}}

בספרו מתאר רודולף רדר את החוויה הנפשית שעברו בתפקיד זוועתי שכזההשוטרים:

"השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ, ואני יחד עם פועלים נוספים שהושארו ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו על פנינו כל סימן לרגש. בעוד אנו סוחבים אלפי גוויות של אנשים לקברי הענק המשותפים, הייתה התזמורת מנגנת מבוקר עד ערב... העובדים במחנה היו על פי רוב אנשים שבני משפחותיהם הומתו בגזים. רבים השיגו טלית ותפילין מהמחסן, ובשעה שהיו נועלים את הצריף למשך הלילה, היינו שומעים מהאצטבאות את לחש התפילה. קדיש. היינו מתפללים לזכר הקרבנות. אחר כך הייתה משתררת דממה... איני יכול להגדיר באיזה מצב רוח היינו אנחנו, האסירים שנידונו למוות, ומה הרגשנו בשמענו את הזעקות האיומות של האנשים הנחנקים יום-יום ואת קריאות הילדים. שלוש פעמים ביום ראינו אלפי אנשים, שהיו קרובים לטירוף הדעת. גם אנחנו היינו קרובים לשיגעון. עבר עלינו יום אחר יום, איננו יודעים בעצמנו איך. לא חיינו אף רגע באשליה. גווענו בכל יום קצת, יחד עם כל משלוח ועם אלה שקיוו עוד רגע שלא ימותו. לא הרגשנו רעב או קור. כל אחד חיכה לתורו, ידע שיתענה בעינויים שהם למעלה מהכוח האנושי ולבסוף ימות. רק בשעה שהיינו שומעים את קריאות הילדים: "אמאל'ה, הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך!" - היה לבנו נקרע לגזרים. ואחרי כן שוב היינו חדלים להרגיש."{{הערה|רודולף רדר.}}

עובדי הכפייה היהודים שנותרו במחנה הועסקו עד חודש יוני [[1943]] ב[[שריפת גופות|שריפת הגופות]]. לאחר סיום שריפת הגופות נשלחו האסירים היהודיים להשמדה במחנה סוביבור, אולם עם הגיעם למחנה סוביבור הם התקוממו וניסו להימלט. למעט חיים הרצמן, כולם ניספו בניסיון ההתקוממות. בנוסף למקרה זה היו כמה מקרי בריחה מבלז'ץ, בעיקר בחודשים הראשונים לפעילותו. אלו ששמם נודע הם לייב וולשטיין מגטו [[זמושץ']], בכר מגטו קרקוב ומינה אסטמן מגטו [[ז'ולקייב]], שהצליחו לחמוק מן המחנה ולספר את סיפור ההשמדה במחנה. אולם, אף אחד מהם כפי הנראה לא שרד את המלחמה. בדו"ח של המחתרת הפולנית, ה[[ארמייה קריובה]], ישנו מידע על התקוממות האסירים היהודים שאירעה ב-12 ביוני 1942: אנשי ה"זונדרקומנדו", שעסקו בהוצאת גופות הניספיםהנרצחים מתאי הגז. הדו"ח טוען שכמה מהם התנפלו על אנשי [[אס אס]] מצוות המחנה וחנקו כ-4–6 מהם למוות עד שנרצחו בידי כוחות גרמניים. אין מידע אחר המאשש סיפור זה.