היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה – הבדלי גרסאות

היינריך השביעי, הקיסר הראשון מבית לוקסמבורג, היה בנם של [[היינריך השישי, לביתקיסר האימפריה הרומית הקדושה|היינריך השישי]] ל[[בית לוקסמבורג]] ושל [[ביאטריס מבית אוונסנס]].{{הערה|Jones, Michael. The new Cambridge medieval history VI. Melbourne: Cambridge University Press, 2000, pg 530.}} היינריך השישי, אשר תחת שלטונו התיישבו היהודים הראשונים בלוקסמבורג, נהרג ב-[[1288]], בקרב וורינגטון. היינריך השביעי נעשה שליט לוקסמבורג בעקבותיו של אביו, וכבר אז נחשב לשליט חכם ומנהיג צדק. אחיו של היינריך, בלדווין, הארכיבישוף של טרייר, תמך בהמשך בבחירתו של היינריך להיות מלך הרומאים.

באירופה של אותם הימים היו שני מחנות פוליטיים: מחנה האפיפיורות ומחנה הקיסרות שבראשו [[האימפריה הרומית הקדושה]]. לאחר מותו של קיסר הייתה בוחרת מועצה מיוחדת של שבעה נסיכים מהאימפריה (חלקם אנשי כנסייה וחלקם חילונים) מועמד חדש לתואר. על הנבחר היה לעבור מספר שלבים על מנת לקבל את תואר 'הקיסר'. ראשית היה עליו לעבור הכתרה בכתר עשוי כסף בעיר אאכן, וכך היה זוכה לתואר 'מלך הגרמנים' אשר לימים הפך לתואר '[[מלך הרומאים]]'. לאחר מכן היה עליו לצאת למסע לאיטליה ולעבור בה שני טקסים, האחד בצפון איטליה אשר מזכה אותו בתואר 'מלך איטליה', והשני ברומא, טקס בו הוא מוכתר על ידי האפיפיור בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן וזוכה לתואר 'קיסר הרומאים'. הקיסר הרומי האחרון שהוכתר רשמית היה [[פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|פרידריך השני]], שהוכתר ב-[[1220]], ומאז ועד לימיו של היינריך, ויתרו המועמדים שנבחרו על המסע לאיטליה והסתפקו בנשיאת התואר 'מלך הרומאים'.{{הערה|יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן, 2014. ע' 78-79.}} מלך הרומאים לפניו של היינריך, היה אלברט מהבסבורג, ששלט מ-[[1298]] עד ל-[[1308]], השנה בה נרצח. וועדת הנסיכים שאחראית על בחירת מועמד חדש חיפשו מחליף וכאמור, בעזרת נתינת חסות מאחיו של היינריך, בלדווין, נבחר היינריך ב-1308 להיות מלך הגרמנים (מלך הרומאים).{{הערה|Ray, Michael. Germany. New York: Britannica education publishing, 2014, pg. 150.}}

היינריך זכה לתמיכתו של האפיפיור [[קלמנס החמישי]], שמלך מחצר האפיפיורות החדשה באביניוןב[[אביניון]] שבצרפת, ממספר סיבות. ראשית היה היינריך בעל מוניטין של מנהיג טוב וישר ושל אדם עם נאמנות לכנסייה.{{הערה|יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן, 2014. ע' 80-81.}} כותבי עתים רבים מרחבי אירופה שבחו את שאיפתו של היינריך להשכין שלום אמת, ולכן זכה לתמיכתו של האפיפיור. שיקולים פוליטיים הובילו גם הם את האפיפיור לתמוך במועמד החדש: האפיפיור רצה שליט שיהיה מעין 'אביר האפיפיור', ויפעל למען קידום השלטון ה[[אפוסטולי]] בארץ רווית המחלוקות והמלחמות, ועל ידי כך יקדם את חזרת בישוף רומא לעירו. בנוסף, האפיפיור ידע על תוכניותיו של [[פיליפ הרביעי, מלך צרפת|פיליפ היפה]] לקדם את מועמדותו של אחיו [[שרל מוולואה]], לכס האימפריה. קלמנס לא רצה בכך כי רצה לשמור על עצמאותו הפוליטית ולמנוע שיעבוד מוחלט של הקוריה לאינטרסים של [[השושלת הקפטינגית]]. אך על מנת לדאוג שהכתרתו של היינריך אכן תסייע בתוכניותיו הפוליטיות, היה קלמנס צריך להבטיח את נכונותו של היינריך לשמור על זכויותיו של בישוף רומא באיטליה. קלמנס לא הסתיר את כוונותיו, והתייחס למסע המתוכנן של היינריך ל[[איטליה]] כמסע שנועד להבטיח את כבוד הכנסייה. היינריך, בתגובה, שלח משלחת גרמנית לאביניון, ביולי [[1309]], שהתחייבה בשמו לצאת למסע צלב להגנת הכנסייה וזכויותיה ב[[רומא]], מה שהרגיע את האפיפיור. האפיפיור פרסם מסמך שהמחיש את ההרמוניה שמתחדשת בין הכהונה למלוכה, שמערכת יחסים מתוחה שררה ביניהן עד אז. המסמך השתמש במונחים מ[[המסורת הגלאסיאנית]], אשר ראתה בשיתוף פעולה בין שתי הרשויות אידאל. לאחר מכן פירט היינריך במסמך לוזאן את ההבנות העולות משיח זה, כשהוא חוזר ומאשר את התחייבויותיו לכנסייה ומכריז על רצונו להימנע מכל עימות עם תומכי האפיפיור במהלך מסעו באיטליה.{{הערה|סופיה מנשה, '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 147–148.}}

עוד לפני שנבחר כמלך הרומאים, ושלא כמו קודמיו לבית הבסבורג, היינריך חלם על שחזור הרשות העתיקה של האימפריה האיטלקית.{{הערה|Ray, Michael. Germany. New York: Britannica education publishing, 2014, pg 150.}} היינריך ניסה לערוך מספר רפורמות בשיטות הממשל באיטליה. הוא רצה למנות נציג קיסרי אחד שיחליף מספר משרות שונות, ובכך לייעל את שיטת הממשל המסורבלת באיטליה. היינריך נכשל בניסיון זה שגרם למרידות מצד ערים שתמכו בו עד עכשיו, בנוסף להתנגדות הערים הגוולפיות, אשר היו שייכות למפלגה האפיפיורית והדגש עבורן היה הציות לה ולא עצמאותו של המנגנון הרפובליקאי. בגלל זה, בחלק גדול של שנת 1311 היה היינריך במסעות של מלחמה ומצור ברחבי צפון איטליה. היינריך ניסה למצוא פתרון למרידות בערי הצפון, במקום ולנסות להתמודד עם הבעיה וההתססה העיקרית שמגיעה דווקא מ[[טוסקנה]] ו[[פירנצה]]. ניסיונות אלו עלו להיינריך בכסף, בזמן רב ובבריאות. בהמשך נאלץ היינריך להכריז מלחמה על רובר מאנז'ו מלך [[ממלכת נאפולי|נאפולי]], דבר שיערער את מערכת היחסים בין היינריך לאפיפיור. הפרויקט המשמעותי של היינריך והחידוש הגדול בתפיסתו הפוליטית היה ניסיונו להעצים את הסמכות הקיסרית באיטליה ולהביא סוף לפוליטיקה הסיעתית-מפלגתית בחצי האי. ניסיון זה, כאמור, נגדע בעקבות מותו הפתאומי של היינריך ממחלת הקדחת ב-1313, כאשר הטיל מצור על העיר סיינה.{{הערה|יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן,2014. ע' 82-84.}}

הקרע בין היינריך לקלמנס הגיע בעקבות התנגדותה של [[הקוריה האביניונית]] {{דרושה הבהרה|סיבה=}} ובעלי בריתה באיטליה, ורצונו של היינריך להעניש את רובר מאנז'ו על המהומות שעורר נגדו ברחבי איטליה. לאחר הכתרתו התכוון היינריך לעזוב את רומא, אך אז קיבל צו מהקיסר שקורא לו לחתום על שביתת נשק עם רוברט מאנז'ו.{{הערה|סופיה מנשה, '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 149.}} דבר זה הצריך את היינריך לצאת באמירות קיצוניות לגבי הסמכות הקיסרית, מה שגרם לקרע במערכת היחסים בינו לבין האפיפיור, שעד אז התנהלה בהרמוניה והתמיכה הדדית.{{הערה|שם=ליאון}} המשפטנים מהמחנה הקיסרי טענו שאין תוקף לצו האפיפיור וכי אין הוא רשאי להתערב ביחסים שבין אדון לוסאל שלו שבגד במלכות. טענה זו למעשה ביטלה את ההתחייבויות שקיבל עליו היינריך כלפי האפיפיור לפני הכתרתו. לפי היינריך אין הוא תלוי בקיסר ועל כן אין הוא מחויב אליו, וחובתו להרחיב את גבולות ממלכתו חזקה יותר מהתחייבותו הקודמת לקלמנס החמישי. היינריך הדגיש את המקור האלוהי של מישרתו והתעלם מהתיווך של האפיפיור במינויו. טענותיו של המחנה הקיסרי נשענו על כך: בעבר הרחוק הייתה רומא בירת האימפרטורים, לפני שהייתה מקום מושבו של [[פטרוס]], ולכן גם יתר מלכי אירופה מחויבים לקיסר. דברים אלו לא היוו חידוש של ממש ביחס למה שאמרו קודמיו של היינריך לתפקיד ([[פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|פרידריך הראשון ברברוסה]] ו[[פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|פרידריך השני]]), אבל בתקופתו של היינריך התחילו להתקבל תפיסות אלו בקרב כל הגורמים הפוליטיים שתלו בהיינריך את תקוותיהם לשיקום איטליה. מתיחות זו בין הקיסר לאפיפיור ומשקלה של האימפריה והקיסרות היוו סכנה לאפיפיור. הרבה הסתייגו מהאפיפיור כיוון שהיה לא עקבי ונע בין תמיכה בהיינריך לבין תמיכה ביריבו המושבע. כיוון שכך יחסי הכוחות נטו לטובת היינריך. היינריך אשר היה מודע לכך, הכריז מלחמה על האנז'בינים מנאפולי, הוסלים של האפיפיור ובני בריתו, תוך התעלמות מעמדתו של קלמנס.{{הערה|סופיה מנשה, '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 149–151.}}

דבר זה חיזק את המסירות של מאנז'ו לאפיפיור, הוא דרש את פסילת ההכתרה האימפריאלית של היינריך, חיסול האימפריה וניתוקה של איטליה מאויביה הצפוניים כהגנה עצמית עבור בניו הנאמנים של ה[[אפיפיור]]- האנז'בינים והצרפתים. [[קלמנס החמישי]] מבטא את תפיסתו בנוגע להיררכיה בין האפיפיורות לקיסרות. קלמנס מציין את עובדת היותו של היינריך 'נתין ווסל[[וסאל]]' של האפיפיור, תוך שהוא נשען על השבועה של היינריך לפני כומר בשירות האפיפיור כמה שנים קודם לכן. הוא מזכיר כי [[בישוף]] רומא הוא שהעביר את האימפריה מהיוונים אל הגרמנים בימיו של קרל הגדול. הוא קובע את העליונות של הכס הקדוש על האימפריה, וטוען כי מדיניותו של היינריך נגד באנז'ו משוללת כל תוקף משפטי ומוסרי. מותו הפתאומי של היינריך ב-24 באוגוסט 1313 הסיר את האיום המדיני מעל קלמנס אבל לא חיפה על המדיניות הקלוקלת שלו, שלא הגן על הקיסר שאת בחירתו אישר קודם לכן, ואף תרם להגברת האנרכיה באיטליה.{{הערה|סופיה מנשה, '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 151–152.}}

גם אם לא הצליחו לחולל שינוי מעשי, השפיעו ההוגים, בהמשך להיינריך, במישור ההגותי, בכך שהציפו סימני שאלה רבים בנוגע להיררכיה בין האפיפיוריות לקיסרות. הם עשו את ההבחנה בין הצרכים השונים של האדם, הצורך הדתי לבין הצורך המדיני, כאשר תפיסתם היא כי צריכה להיות חלוקה שוויונית יותר של הסמכויות בין הכנסייה למדינה. הכנסייה מופקדת על תחום הרוח והמדינה על צורכי החברה והדאגה לטובת הכלל, כאשר אין סדר היררכי ביניהן כפי שהיה מקובל בתפיסה האפיפיורית. דבר זה סלל את הדרך לתפיסה [[האנטרופוצנטרית]], אשר אפיינה את אירופה בעידן הרנסאנסה[[רנסאנס]], ועל כן ניתן לראות בהיינריך ובהוגים אשר הושפעו ממנו באותה התקופה, כמבשרי בואו של עידן הרנסאנס.{{הערה|[[סופיה מנשה]], '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006, ע' 176.}}

[[דנטה אליגיירי|דנטה]], אחד מאותם הוגים בעלי עמדה זו ואחד הסופרים החשובים של אותה התקופה, העריך את היינריך מן ההתחלה על דעותיו הפוליטיות ועל התנהלותו. דנטה ראה במסעו המתוכנן של היינריך לאיטליהל[[איטליה בימי הביניים|איטליה]] חבלי גאולה, וקיווה כי שלטונו של היינריך יפרוץ דרך לעידן חדש ואיטליה תשוקם. דנטה היה בראש המבקרים את מדיניות האפיפיור והאשים את קלמנס בתאוות בצע עיוורת, שהמיטה אסון על איטליה ודחתה את הגאולה. בספרו של דנטה יושב הקיסר במרומי גן העדן, מה שמשקף את הערכתו אל היינריך אך גם את ניפוץ תקוותו לשיקומה של איטליה.{{הערה|סופיה מנשה, '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 152.}} את הערכתו של דנטה להיינריך ניתן לראות בכך שכינה את היינריך "היינריך הנשגב".{{הערה|יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן, 2014. עמ' 84. }}

כאמור, היינריך מצא את מותו ממחלת הקדחתה[[קדחת]] {{דרושה הבהרה|סיבה=}}באופן פתאומי ב-24 באוגוסט 1313. לאחר מותו, התגברה האהדה לקיסר המנוח גם מחוץ לגבולות איטליה, והחלה מגמה של האדרת שמו. האדרה זו הייתה חזקה עד כדי כך שהוענק להיינריך מעמד של מרטיר שהקריב את חייו על מזבח האימפריה. בנוסף, לאחר מותו פשטו מצד תומכיו של היינריך שמועות כי נזיר הרעיל אותו בשליחותו של האפיפיור. המגמה להאשים את קלמנס {{דרושה הבהרה|סיבה=מהו שמו היסודרי של האפיפיור קלמנס המדובר?}} במותו של היינריך ביטאה את המרירות של תושבי איטליה כלפי האפיפיור. היינריך הצליח ליצור לעצמו דימוי חיובי, הרבה בזכות המורשת האימפריאלית שעמדה לנגד רבים. מותו הפתאומי רק הגביר את הפופולריות שלו.{{הערה|סופיה מנשה, '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 152.}}