היסטוריה של הרפובליקה העממית של סין – הבדלי גרסאות

מבחינה [[פוליטיקה|פוליטית]], '''[[הרפובליקה העממית של סין]]''' היא הישות המדינית השולטת ב[[סין|סין היבשתית]]. מבחינה [[היסטוריה|היסטורית]], שם זה מתייחס לתולדותיה של ישות זו, שנוצרה בעת החדשה המאוחרת לאחר אלפי שנים של [[היסטוריה של סין #העידן העתיק|שושלות אימפריאליות]] ותקופה קצרה של [[היסטוריה של סין #הרפובליקה הסינית|הרפובליקה הסינית]].

ההיסטוריה של המדינה החלה רשמית ב־[[1 באוקטובר]] [[1949]], כאשר בעקבות הניצחון הכמעט מוחלט ב[[מלחמת האזרחים הסינית]], [[מאו צה דונג]] הכריז על הרפובליקה העממית הסינית ממעלה ה[[טיאן-אן-מן]]. תולדות הרפובליקה העממית כוללת כמה עשורים של מאבקים פוליטיים, רפורמה [[כלכלה|כלכלית]] ו[[חברה|חברתית]], וכן תנועות רבות שהותירו את חותמם בסין ובעולם כולו.

הממשלה החדשה שלטה על עם שהיה מותש משני דורות של [[מלחמה]] ומאבק חברתי, ושסבל גם ממשבר כלכלי עם [[אינפלציה]] גבוהה ומניתוק קשרי ה[[תחבורה]] במדינה. סדר פוליטי וכלכלי חדש, המבוסס על הדוגמה ה[[ברית המועצות|סובייטית]] נוסד במהירות. ברית המועצות והרפובליקה חתמו על אמנה להגנה הדדית ב־[[14 בפברואר]] [[1950]].

עם תחילת ההתאוששות הכלכלית, הרפובליקה המאואיסטית החדשה נכנסה לקונפליקט הבינלאומי הראשון שלה. ב־[[25 ביוני]] [[1950]], כוחות [[צפון קוריאה הצפונית]] של [[קים איל סונג]] חצו את [[קו רוחב|קו הרוחב]] 38 לתוך [[דרוםקוריאה קוריאההדרומית]], ולבסוף התקדמו עד למשולש [[פוסן]]. כוחות ה[[או"ם]] נכנסו למלחמה לצד הדרום, והגנרל האמריקאי [[דאגלס מקארתור]] הציע לסיים את המלחמה עד ל[[חג המולד]] 1950. ברית המועצות וסין ראו את הניצחון של האו"ם כהישג פוליטי גדול ל[[ארצות הברית]]. ברית המועצות לא רצתה בעימות ישיר, ומאו החליט להתערב. כמהלך צבאי אסטרטגי, ב־[[27 ביוני]] 1950, ארצות הברית הציבה את הצי השביעי שלה ב[[מיצרי טייוואן]], וכך הגנה על כוחות ה[[קוומינטנג]] שנותרו ב[[טייוואן]] מפני סין העממית. ב־[[25 באוקטובר]] 1950, "צבא המתנדבים הסיני" חצה את [[הנהר הצהוב]], ועד סוף נובמבר כבר היה בהתקפה כללית בקוריאה; זאת למרות שמנהיגים רבים של סין, כולל שר ההגנה לין ביאו, התנגדו להשתתפות של סין במלחמה.

ב־[[1958]] מאו דחה את המודל הסובייטי והכריז על תוכנית כלכלית חדשה, "[[הקפיצה הגדולה קדימה]]", שמטרתה להגביר את הייצור ה[[חקלאות|חקלאי]] והתעשייתי במהירות. נוצרו [[קואופרטיב|קואופרטיבים]] עצומים, והוקמו מפעלים רבים. התוצאות היו איומות. המנגנונים הרגילים של ה[[כלכלת שוק|שוק]] הופרעו, הייצור החקלאי נפגע, והעם הסיני השקיע אנרגיה רבה בייצור מוצרי תעשייה באיכות ירודה שלא ניתן היה למכור אותם. כתוצאה מתכנון לקוי של "הקפיצה הגדולה קדימה", שעליו נוספו תקופות [[בצורת]] ו[[שיטפון|שיטפונות]], בסין שרר [[הרעב הגדול בסין|רעב המוני]] בשנים 1961-1958.

בתחילת שנות ה־60, הנשיא ליו שאו-צ'י ומזכיר המפלגה [[דנג שיאופינג]] תפסו את השלטון על המפלגה ואימצו מדיניות כלכלית פרגמטית, שסתרה את החזון הקומוניסטי של מאו. מאו, שלא היה מרוצה מהכיוון החדש של סין ומסמכותו הפגועה, החל בהתקפה פוליטית על ליו, דנג ופרגמטיסטים אחרים באביב [[1966]]. התנועה החדשה, "[[המהפכה התרבותית]] הפרולטרית הגדולה", הייתה תופעה חדשה בהיסטוריה ה[[קומוניזם|קומניסטית]]. בפעם הראשונה, חלק מהמנהיגות הקומוניסטית ביקשה להביא להתנגדות עממית כנגד החלק האחר. סין הייתה בדרכה לאנרכיה פוליטית וחברתית, שעתידה הייתה להימשך כעשר שנים.

הפעילות של המשמר האדום ושאר הפעילות הקיצונית דעכה, והמצב הפוליטי בסין התייצב. לפי גרסת המפלגה הקומוניסטית, לין ביאו ניסה אז לבצע הפיכה צבאית בספטמבר [[1971]]; הוא כביכול פיקד ממפקדתו ב[[שאנגחאי]] על מבצע ההתנקשות במאו בזמן שהמנהיג נסע ברכבת שלו; לפי גרסה זו, כאשר לין ביאו שמע כי ההתקפה נכשלה עקב שינוי במסלול הרכבת, הוא ברח עם משפחתו ב[[מטוס]] צבאי, אך בדרכו לברית המועצות מטוסו נפל ב[[מונגוליה]]; לפי גרסה אחרת, הוא ברח מחשש שיהיה קורבן לטיהור פוליטי. מותו של לין לא פורסם, עת במפלגה החלו הדיונים על עתידה הפוליטי של סין. (תומכיו של לין ברחו מהמדינה, רובם ל[[הונג קונג]]).

לאחר תקרית לין ביאו, פקידים בכירים רבים שפוטרו בשנים [[1966]]-[[1969]] הוחזרו למעמדם. החשוב מבין אלה היה [[דנג שיאופינג]], שהושב ב־[[1973]], בשנת [[1975]] התקבל כחבר ב[[פוליטבורו]], ולאחר מכן מונה לסגן הנשיא. בתקופה זו מאו חיפש יורש שיחליף אותו בבוא הזמן. הוא בחר לבסוף בוואנג הונגוון, יליד שאנגחאי שהיה מקורב לאשתו ג'יאנג קינג, והעביר אותו מעמדה בשלטון המקומי לממשלה המרכזית.

לפי גרסת המפלגה הקומוניסטית, המספר הגדול של ההרוגים בתקופת חיזוק השלטון לאחר [[מלחמת האזרחים הסינית|מלחמת האזרחים]] הוא כאין וכאפס לעומת מספר מקרי המוות שנגרמו מה[[רעב המוני|רעב]], האנרכיה והמלחמה ששררו לפני עלייתם של הקומוניסטים לשלטון.

מבקרים נוספים מותחים ביקורת על מאו דווקא מפני שהביא לצמיחה ה[[דמוגרפיה|דמוגרפית]], בכך שעודד אותה תחת הסיסמה "יותר אנשים, יותר כוח"; עיקר הגידול באוכלוסייה התרחש בשנות ה-50 וה-60, תחת שלטונו של מאו, ובשנת 1970 מספר הנפשות הגיע, כאמור, ל-700 מיליון. הצמיחה הדמוגרפית המשיכה גם אחרי מותו של מאו.

בגלל מדיניותו שעודד את הילודה, השליטים שבאו אחריו נקטו במדיניות הילד האחד. הגבלה זו בדרך כלל התייחסו לאזורים [[עיר|עירוניים]] בעלי אוכלוסיית יתר, ואילו באזורים הכפריים ההגבלות היו פחות קשות. מאז שנות ה־90 הייתה הרפיה במדיניות תכנון הילודה בסין, בעיקר מכיוון שהאנשים שנולדו בשנות ה-60 כבר אינם בגיל הפוריות.