ויקיפדיה

ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: \1למחיה
שורה 1:
{{היסטוריה של ירושלים}}
[[קובץ:Arculf De Locis Sanctis Jerusalem.jpg|שמאל|ממוזער|300px|מפת ירושלים בתקופה המוסלמית על פי [[ארקולף]], כתב יד מ[[המאה ה-9]]]]
'''התקופה הערבית הקדומה ב[[ירושלים]]''' נמשכה לאורך המחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, משנת [[638]], עם כיבוש העיר על ידי הפולשים ה[[ערבים]]-[[מוסלמים]] מידי ה[[האימפריה הביזנטית|ביזנטים]], עד שנת [[1099]], שבה נכבשה העיר בידי הצלבנים ב[[מסע הצלב הראשון]]. הייתה זו תקופה של מהפכות שבה נקבעה נוכחות ה[[אסלאם]] ככוח דתי ו[[פוליטיקה|פוליטי]] בזירה העולמית, וחלו בה חילופי כוחות בזירה ה[[המזרח התיכון|מזרח תיכונית]] בין [[האימפריה הביזנטית]] הוותיקה לאימפריה המוסלמית העולה.
 
שינויים מפליגים אלו לא פסחו על ירושלים, שהייתה עד אז עיר קדושה ל[[יהדות]] ול[[נצרות]] בלבד. עם הפיכתה לעיר הקדושה אף לאסלאם, הפכה ירושלים למקום מפגש בין הדתות לצד מוקד חיכוך ומחלוקת ביניהן. הנוכחות המוסלמית בירושלים ניכרה ברבדים שונים, כמו שינוי [[דמוגרפיה|דמוגרפי]] שהתחולל אט-אט כתוצאה מהגירה מוסלמית לעיר{{הערה|1=ההיסטוריון המוסלמי [[מוקדסי]] מעיד שעד תקופתו, המאה העשירית, עדיין לא ניכרה נוכחות מוסלמית גדולה בירושלים}}; שינוי פיזי עם הקמת מוסדות חינוך ודת מוסלמיים ובניית [[הרובע המוסלמי]]; שינוי [[דת]]י עם מעבר מרכז הכובד ה[[דת]]י ל[[הר הבית]] שחזר לשמש כמרכז פולחני לאחר מאות שנים של עזובה, ושינוי תרבותי שבא לידי ביטוי בפולקלור הערבי ובעיקר בשפה ה[[ערבית]] שהפכה לשפה המדוברת ב[[ארץ ישראל]].
 
לאורך התקופה המוסלמית נשלטה ארץ ישראל בידי שלוש [[שושלת|שושלות]] של שליטים מוסלמים: הראשונה, שושלת [[בית אומיה]], שמרכזה היה ב[[דמשק]]. בתקופה זו, שנמשכה משנת [[661]] עד שנת [[750]], עלתה חשיבות העיר, ומבנים רבים, שהחשובים שבהם הם המבנים שעל הר-הבית וקריית ארמונות שנבנו מדרום לו - הם עדות לכך. השושלת השנייה הייתה שושלת [[בית עבאס]], שמרכזה היה ב[[בגדד]], שלטה עד שנת [[969]]. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מ[[השושלת הפאטמית]] שמרכז שלטונם היה ב[[קהיר]]. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.
 
עבור היהודים הייתה תקופה זו הזדמנות לחידוש הקשר עם ירושלים לאחר שלא הורשו לגור ואף לא לבקר בה במשך מאות שנים מאז [[חורבן בית שני]]. הקהילה היהודית חידשה את ישיבתה בעיר, וירושלים הפכה שוב למרכז רוחני ותרבותי לתפוצות ישראל.
 
==היסטוריה==
[[קובץ:Antarah fighting.jpg|שמאל|ממוזער|250px|לוחם מוסלמי בקרב, [[שבלונה]] מצרית ל[[קעקוע]] מהמאה ה-19]]
[[קובץ:Abu Zayd al-Hilali.jpg|שמאל|ממוזער|250px|לוחם מוסלמי בקרב, שבלונה מצרית ל[[קעקוע]] מהמאה ה-19]]
{{ערך מורחב|הכיבוש הערבי של ארץ ישראל}}
סמוך לתום [[התקופה הביזנטית בארץ ישראל]] [[כיבוש ירושלים בידי הפרסים|כבשו]] הפרסים בראשות [[כוסרו השני]], את ירושלים והחזיקו בה עד לשנת [[628]] אז חזרה העיר לתקופה קצרה לידי הביזנטים. אירוע זה מהדהד בסורת אל רום שב[[קוראן]] {{ציטוטון|נוצחו הרום בארץ הסמוכה ואולם סופם שישובו וינצחו כעבור שנים אחדות ממפלתם}}. איזכור זה כמו העובדה כי בראשית האסלאם [[מוחמד]] הורה [[קיבלה|להתפלל לכיוון ירושלים]], ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל ה[[כעבה]] שבמכה.{{הערה|1=השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, [[אל-בקרה]] / פסוקים 136-144}}
מעידים כי מסיבות שונות היה מוחמד מודע לקיומה של ירושלים ויותר מכך למעמדה המיוחד כעיר קדושה. אין משתמע מידיעה זו כי היה בכוונתו של מייסד האסלאם או עדת המאמינים שהקיפה אותו להכליל את ירושלים במערכת תפיסת העולם האיסלמית המתגבשת.
 
עיקר תשומת הלב של המוסלמים הופנה בשלב זה אל הקיסרות הביזנטית בה ראו מקור לעושר על פי דברי [[מוחמד|הנביא]] שהבטיח למאמיניו את {{ציטוטון|ארמונות הקיסר ואוצרותיו}}. שינוי ראשון בתפיסה האסטרטגית של האסלאם התחולל בימיו של ה[[ח'ליף]] הראשון [[אבו בכר|עבדאללה אבן עת'מאן '''אבו בכר''']] שפתח את מסעות הכיבוש האסלאמיים בשליחת צבאות ל[[סוריה]] ול[[עיראק]] - תוך שהוא נכנס למסלול התנגשות ישיר עם הביזנטים. הצבא המוסלמי תקף בשלושה כיוונים, כוח אחד נכנס ל[[ארץ ישראל]] דרך [[עזה]] בעוד שני כוחות אחרים נעו ממזרח אל תוך [[עבר הירדן]], מנצלים את חולשת השלטון הביזנטי ונהנים משיתוף פעולה של השבטים ה[[בדואים]]. התקפות אלו נבלמו מול קווי ההגנה הביזנטיים. השינוי הגיע כאשר צבא מוסלמי במהלך נועז ודרמטי חצה את המדבר כבש את [[דמשק]] ולאחר מכן את מרבית שטחה של [[סוריה]], מכאן יצא הצבא המוסלמי המאוחד וב-1 ב[[יולי]] [[634]], נפגש עם צבא ביזנטי באזור הנמצא גאוגרפית בין [[רמלה]] ל[[בית גוברין (עיר קדומה)|בית גוברין]] וזכה לניצחון ראשון לאחריו נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו :[[לוד]], [[שכם]], [[עזה]], [[שומרון (עיר)|שומרון]], בסיכומו של דבר החזיקו הביזנטים ב[[קיסריה]], [[אשקלון (עיר עתיקה)|אשקלון]] ו[[ירושלים]] בלבד.
 
בשנת [[636]] התחולל הקרב המכריע של המערכה - [[קרב הירמוך]] שהיסטוריונים רבים רואים בו את אחד הקרבות המשמעותיים ביותר ב[[היסטוריה]] האנושית שמסמל את תחילת גל הכיבושים המוסלמי מחוץ ל[[חצי האי ערב]] ואת תחילת התקדמות האסלאם לתוך [[ארץ ישראל]], [[סוריה]] ו[[ארם נהריים]]. בקרב זה ניגף הצבא הביזנטי בפני הצבא המוסלמי והשליטה על אזור [[הסהר הפורה]] עברה לידי האימפריה החדשה - [[האימפריה המוסלמית]]. מסופר כי כשהגיעו החדשות על האסון לאוזניו של [[הרקליוס]] ב[[אנטיוכיה]] הוא נפרד מ[[סוריה]] לשלום במילים:{{ציטוטון|היי שלום סוריה, מושבתי הנאווה. הינך אויבת עכשיו}}, ויצא לכיוון [[קונסטנטינופול]].
 
===כיבוש ירושלים===
מהלך כיבוש ירושלים על ידי הצבא המוסלמי איננו ברור והדעות בין ההיסטוריוגרפים של התקופה חלוקות אפילו על מועד כיבוש העיר אך ככל הנראה החל המצור על העיר מיד לאחר הניצחון בקרב הירמוך - בקיץ של שנת [[636]] - נמשך כשנתיים כאשר העיר ירושלים מנותקת מכל מרכז ביזנטי ובתוך טריטוריה הנשלטת לחלוטין על ידי המוסלמים. תחילה פיקד על המצור [[עמר בן עאץ]] ושנה לאחר מכן משלא הוכרעה העיר הצטרף למצור המצביא [[אבו עוביידה בן אל-ג'ראח]], מפקד הצבא המוסלמי בארץ ישראל ועימו תגבורות על מנת להחיש את נפילת ירושלים. לא נותרו תיאורים על מהלך המצור הארוך אך המסורות המוסלמיות מתארות את המהלך שהוביל לכניעת העיר. על פי הנטען העיר נכנעה לאחר מספר התקפות על חומות העיר שהביאו את תושביה לידי יאוש. הם ביקשו להיכנע לח'ליף וזה אכן הופיע בשערי העיר לקבל את כניעתה.
 
לפי המסורת המוסלמית הגיע הח'ליף [[עומר בן אל-ח'טאב]] לקבל את כניעת העיר מאחר שהמגינים ניאותו להיכנע רק בפניו. עמר נכנס אל ירושלים רכוב על גבי [[גמל]] ולובש בגדים פשוטים המאפיינים את נוודי המדבר. לאנשיו, שחששו לפגיעה במעמדו בגין הופעתו הצנועה הוא הסביר:
{{ציטוטון|חוששני פן אגדל יותר מדי בעיני עצמי. והשינוי לא יהיה לטובתי.}}
[[סופרוניוס]], ה[[פטריארך]] של [[ירושלים]] בעת המצור אמר בראותו את הח'ליף:
 
{{ציטוטון|הנה הוא השיקוץ המשומם אשר עליו ניבא דניאל, עומד במקום הקדוש}}
 
====חוזה הכניעה====
{{הפניה לערך מורחב|חוזה עומר}}
בהיסטוריה המוסלמית נשמר נוסח חוזה הכניעה המוגדר כ'''אמאן''' - כתב חסות, בצורת מכתב מאת הח'ליף לתושבי העיר{{הערה|1=משה גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א, עמוד 7}} הנקודות העיקריות בחוזה הן
 
# ביטחון לנפש ורכוש.
# ביטחון הכנסיות וחופש הפולחן.
# איסור ישיבת יהודים בעיר.
# חובת תשלום מס
# חופש הבחירה בין השארות בעיר לתושבים וחיל המצב הביזנטי, ובין עזיבתה.
 
{{ציטוטון|בשם האלוהים הרחמן והרחום זה הוא כתב החסות שנותן עבד האלוהים עמר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא.{{הערה|1=ירושלים - קיצור ל[[איליה קפיטולינה]]}} הוא נותן להם כתב חסות לנפשותיהם, לרכושם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל עדתם. לא ישכנו (לוחמים) בכנסיותיהם, לא יחריבון, לא ייגרע מהן דבר. לא מנכסיהן, לא מצלביהן, ולא מדבר כלשהו מרכושן. לא יעבירום על דתם באונס. לא ייפגע איש מהם. לא יתגורר אתם באיליא איש מן היהודים. אנשי איליא חייבים במס הג'זיה{{הערה|1=מס גולגולת}} כדרך שמשלמים אנשי הערים. הם חייבים להוציא מהעיר את הרומאים{{הערה|1=הביזנטים}} ואת הלצות.{{הערה|1=ככל הנראה כוונה למיליציות, כוחות צבאיים מקומיים}} ליוצאים מובטח הביטחון לנפשם ולרכושם עד הגיעם למקום מבטחים המעדיפים להישאר מובטח להם הביטחון, אבל הם חייבים לשלם את הג'זיה כפי שחייבים אנשי איליא. אם יש באנשי איליה המעדיפים לצאת, הם עצמם ורכושם, עם הרומאים ולעזוב את כנסיותיהם ואת צלביהם מובטח להם הביטחון להם, לכנסיותיהם ולצלביהם עד אשר יגיעו למקום מבטחים}}{{הערה|1=מ' גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א.}}
 
על פי המסורת, כשהגיע זמן התפילה הציע ה[[פטריארך]] [[סופרוניוס]] לח'ליף להתפלל בכנסיית הקבר. אולם עומר סירב, כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, ויצא להתפלל בחוץ, במקום בו בנוי כיום [[מסגד עומר]].{{הערה|1='''ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099''', בעריכת יהושע פראוור, הוצאת יד יצחק בן צבי עמ' 47}} המבנה המקורי הוקם כנראה במאה העשירית לספירה וממנו שרד רק בסיס הצריח הקיים היום.{{הערה|1=שם, עמ' 322}}
 
====ירושלים לאחר הכיבוש====
המוסלמים שמרו על החלוקה המנהלתית הביזנטית של ארץ ישראל אך העבירו את המרכז השלטוני מקיסריה ל[[לוד]] ולאחר מכן ל[[רמלה]]. תחילה קראו המוסלמים לירושלים '''איליא''' הד לשמה הלטיני - [[איליה קפיטולינה]]. בהמשך קיבלה ירושלים שמות נוספים המשקפים את עברה היהודי של העיר -'''בית אל מקדס''' ([[ערבית]]: بيت المقدس - בית המקדש), '''צהיון''' (ציון) ו'''אל קודס''' ([[ערבית]]: القـُدْس - הקודש) שמות המתורגמים למעשה משמה ה[[עברית|עברי]] של העיר בתקופה כפי שמופיע במסמכים מ[[גניזת קהיר]].{{הערה|1=ש"ד גוייטין, היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, יד בן צבי ירושלים תש"ם. עמודים 35-32}}
 
המסורות המוסלמיות המתייחסות לכיבוש ארץ ישראל וירושלים המוצגות כהיסטוריה, הן בעלות אופי [[ספרות]]י וזיקה ל[[סיפורי עם]]. גויטין מבטל לחלוטין חשיבות סיפורים אלו ומסביר זאת באומרו שהשינוי ההיסטורי הביא ליצירת אגדות וסיפורים דמיוניים המתארים את כיבושה. הוא מצטט מדבריו של [[מוג'יר א-דין]], ההיסטוריון המוסלמי החשוב ביותר של ירושלים שכתב במאה ה-15 כי ההיסטוריוגרפיה המוסלמית המוקדמת היא בדיונית.
 
על פי מסורות אלו בנה עמר - כובש ירושלים - [[מסגד]] על [[הר הבית]]. על פי הסיפור עמר סירב לקבל עצה מיהודי מומר ל[[אסלאם]] לבנות את המסגד צפונית ל[[אבן השתיה]] על מנת לאפשר למתפללים לפנות ל[[מכה]] ולסלע בו-זמנית. עמר שסירב לחקות את ה[[יהדות]] דחה את ההצעה. סיפור זה מאשש את ההנחה כי בראשית לא ייחסו המוסלמים כל חשיבות לירושלים כעיר קדושה, וקדושת העיר עבור דתות אחרות נראתה נוגדת את מסורת האסלאם.
 
החוקר [[קפל ארצ'יבלד קרסוול]]{{הערה|1=C. L. Geddes et al, 1965, Studies in Islamic Art and Architecture in Honour of Professor K. A. C. Creswell, Cairo}} קובע כי ללא ספק הוקם מבנה צנוע באופיו על ידי עמר בהר הבית, קביעה זו מסתמכת על כתביו של נוסע צרפתי ה[[בישוף]] [[ארקולף]] שביקר בירושלים בין השנים 679–682 - כשישים שנה לאחר הכיבוש, הוא תיאר את המסגד כבניין מרובע הבנוי מעץ שהוקם על יסוד שרידים עתיקים. תיאור זה של מבנה פשוט תואם את המסגדים הראשונים שנבנו על פי התפיסה האיסלאמית המוקדמת שמסגד חייב להיות צנוע באופיו משום שאחרית הימים קרובה{{הערה|1=מיכאל לקר (עורך), [[מאיר יעקב קיסטר]], מחקרים בהתהוות האסלאם, תרגם מאנגלית [[אהרן אמיר]], הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ט.}}:
{{ציטוטון|באותו מקום מהולל שבו שכן בית המקדש, בנו הסרצנים, בקרבת החומה ממזרח, בית תפילה רבוע בנוי בנייה גסה; הם הקימו אותו מקרשים מוגבהים וקורות גדולות מעל שרידי הריסות כלשהם, ואותו הם פוקדים; נאמר כי אותו בית יכול להכיל שלושת אלפים איש בו זמנית}}.
 
====חידוש היישוב היהודי====
המקורות הערביים והמסורות המוסלמיות כמעט שאינם דנים בהיסטוריה של ירושלים בתקופה המוסלמית או בחיי העיר אך מפנים מקום נכבד לתיאור ביקורו של הח'ליף עומר על הר הבית. על פי תיאורים אלו התלווה לעומר אדם בשם כעב אל אחבאר (עברית: פאר החכמים), יהודי תלמיד חכם שהתאסלם והיה ממלווי הח'ליף.
 
{{ציטוטון|נסע עמר לירושלים וכבשה. אחר כך נכנס אליה יחד עם כעב. שאל לו: יא אבו אסחאק. התדע את מקום הצח'רה? השיבו: מדוד כך וכך אמות מן הכותל הסמוך לואדי ג'הנם, מקום המזבלה ושם תחפור ותמצאנו. חפר והסלע נגלה לפניהם. שאל עמר את כעב: היכן ראוי לדעתך להקים בית תפילה? השיבו: הקם אותו מצפון לסלע... אמר עמר: הצעתך היא ממקור יהודי ( ערבית: צ'אהית אל יהודיה) . החלק הטוב במסגדים הוא זה הפונה למכה ובנה את בית התפילה בקדמת המסגד}}.
 
על פי המסופר, ציווה עומר על ניקוי הר הבית משפכים וזוהמה שנערמו בו במשך מאות שנים - פרי הזנחה מכוונת מצד הביזנטים שראו בהר את הסמל לירושלים היהודית ובהזנחתו - את השפלת היהדות.
 
על אירוע זה והשלכותיו כתב הסופר ה[[קראים|קראי]] '''דניאל בן משה אלקומיסי''' בפירוש ל[[ספר דניאל]]{{הערה|1=[[משה גיל]], היישוב היהודי, יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 135}}:
 
{{ציטוטון|כי טרם בואו לא יכלו לבוא אל ירושלים, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לראות את המקדש. ועת בבואו הביאם אל ירושלים וייתן להם מקום וישכנו בה רבים מישראל ואחרי כן באים ישראל מארבע קצות הארץ אל ירושלים לדרוש ולהתפלל}}
 
על פי מסמכים מ[[גניזת קהיר]], היהודים ביקשו מעמר רשות להתיישב בעיר ולאחר התמקחות בין היהודים לפטריארך ירושלים החליט עמר על התיישבות 70 משפחות מ[[טבריה]] שהתיישבו בירושלים. במכתב שתוארך ל[[המאה ה-11|מאה ה-11]] מצוין:{{הערה|1=[[אהרן ילינק]] בית המדרש, מהדורה ג - ואהרמן, תשכ"ז עמוד 79}}
 
{{ציטוטון|ומאת אלוהינו הייתה זאת כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדוֹם ובאו לירושלים היו עימם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום...}}
 
שאלת ההסכם בין עמר למגינים הנוצרים של ירושלים עומדת פתוחה, ייתכן ומשנתפסה העיר אכן לא ישבו בה יהודים אך לאחר מספר שנים ראו המוסלמים את שינוי הנסיבות כעילה מספיקה לשינוי ההסכם, ליהודים בארץ ישראל שמספרם היה בלתי מבוטל הייתה חשיבות כלכלית ומאידך לא היה זה אינטרס מוסלמי להשאיר את הנוצרים כעדה מרכזית בירושלים ונוכחות היהודים שימשה להחלשת מעמדם וחזקתם של הנוצרים.
 
לפי מקורות מוסלמים, התמנו היהודים לנקות את הר הבית ולמסגד אל אקצא היו 10 אנשי תחזוקה יהודים ומספרם עלה לאחר מכן לעשרים. סידור זה הופסק במאה ה-8 ותחזוקת הר הבית עברה לעבדים של השלטון.
 
===תחת שלטון בית אומייה===
{{ערך מורחב|בית אומיה}}
 
לאחר כיבוש ירושלים מתמעטות הידיעות ההיסטוריות על העיר. בשנת [[658]] מתחוללת רעידת אדמה המחריבה מבנים בעיר ובאותה שנה נפגשו בירושלים [[מועאויה הראשון|מועאויה בן אבו ספיאן]] המפקד העליון של הצבא המוסלמי בארץ ישראל וסוריה ומושל מצריים עמר בן עאץ. הצמד כורת ברית המכוונת כנגד ה[[ח'ליף]] [[עלי בן אבי טאלב]] ובמהלך מלחמת הכל בכל שמתחוללת בעולם המוסלמי נוצרת שושלת הח'ליפות של [[בית אומיה]] הקובעת את מרכזה ב[[דמשק]]. מועאויה אף נשא את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת [[660]] ב[[ירושלים]], והוכתר באופן רשמי כח'ליף של [[האימפריה המוסלמית]] על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661.
 
במשך כל תקופת שלטונו סבל שלטון בית אומיה מחוסר לגיטימיות דתית ואתנית. מבחינה דתית, הח'ליף מעאויה אבן אבו סופיאן התאסלם, יחד עם אביו אבו סופיאן, רק אחרי כניעת מכה בפני הנביא [[מוחמד]], כלומר זמן רב אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות. גם העובדה שבית אומיה בחר ב[[דמשק]] לבירתו יצרה מצב בו [[מסופוטמיה]] ו[[איראן|פרס]] המאוכלסות הרבה יותר מ[[סוריה]] ראו עצמן כמחוזות כבושים על ידי מיעוט, אי שביעות נחת זאת הציתה מרידות ברחבי האימפריה.
 
האתגר הגדול הראשון לבית אומיה הייתה ההתקוממות של בני שבט זובייר בראשות עבדאללה אבן א-זובייר, השבט הערבי שישב בארץ - שבט גד'אם תמך במורדים וגם לאחר דיכוי המרד המשיכו הרוחות לסעור. מעמדה של ירושלים השתנה - לטובה- עם התבססות שלטון בית אומיה, הח'ליף [[עבד אל-מלכ|עבד אל מאליכ אבן מרואן]]. תקופה זו ידועה כתקופת פריחה במהלכה שופרו התשתיות בירושלים ודרכים לעיר נסללו, אך עיקר השינוי ניכר בעיר עצמה. המבנה העיקרי שהוקם הוא [[כיפת הסלע]] שבנייתה החלה בשנת [[688]] והושלמה שלוש שנים לאחר מכן.
במחקר האסלאם הייתה רווחת הדעה כי מבנה מפואר זה נבנה במטרה לשמש כמתחרה ולהפחית מחשיבות המקומות הקדושים ב[[חצי האי הערבי]] - [[מכה]] ו[[מדינה]] ולקרב את מרכז הכובד של פולחן האסלאם ל[[דמשק]], אך במחקרים מודרניים כדוגמת מחקרו של [[שלמה דב גויטיין]] התבססה הדעה כי כיפת הסלע הוקמה כתחרות וכנגד מבני הדת ה[[נצרות|נוצריים]] בירושלים ובראשם - [[כנסיית הקבר]].{{הערה|1=[[שלמה דב גויטיין]], היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים: לאור כתבי הגניזה, עורך: [[יוסף הקר]]. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תש"מ 1980, עמוד 88}}
 
לאחר מכן ב-705 נבנה [[מסגד אל-אקצא]] על ידי [[עבד אל מלכ]] (יש הסוברים שהבונה היה בנו [[וליד הראשון]]), וכן נבנתה קריית השלטון האומאית ממערב ומדרום להר הבית על ידי [[וליד הראשון]].
 
בסופו של דבר, התלכדו אויבי בית אומייה עם [[בית עבאס]] (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת [[750]], בקרב הזאב, בו נרצח מרבית השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה.
 
===תחת שלטון בית עבאס===
{{ערך מורחב|בית עבאס}}
[[קובץ:Harun-Charlemagne.jpg|שמאל|ממוזער|300px|משלחת של [[קרל הגדול]] מתקבלת בחצר הארון אל רשיד]]
תום שושלת בית אומיה, ועליית בית עבאס נקשר בירושלים כאמור ב[[חדית']] המיוחסת לנביא:
 
{{ציטוטון|ייצאו מח'ראסאן דגלים שחורים.{{הערה|1=צבע בית עבאס}} דבר לא יעצור אותם עד שיוצבו באיליא}}
 
הלכה למעשה, ירדה ירושלים ממעמדה וח'ליפי בית עבאס שישבו ב[[עיראק]] התנהלו לפי הפתגם "רחוק מהעין רחוק מהלב". החליף השני בשושלת [[אל-מנצור]] ביקר בירושלים בשנת [[758]] וציווה להוריד את הצלבים מהכנסיות ולהעלות את גובה המסים המשולמים על ידי הנוצרים.
 
בימי הח'ליף [[הארון א-רשיד]] הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת [[797]] קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר [[קרל הגדול]]. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר [[אאכן]], אל ארמון הח'ליף בבגדד, במשלחת שני [[אציל]]ים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב ('''יצחק היהודי'''), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים ב[[ספרד]] והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל ל[[קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] בשנת [[800]], יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו [[מנזר]]ים, [[אכסניה]], [[ספריה]] ו[[שוק (מסחר)|שוק]]. הקיסר רכש שטחי קרקע ב[[עמק יהושפט]] והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.{{הערה|1=http://www.tripi.co.il/Show.action?article=298}}
 
ה[[גאוגרף]] המוסלמי בן התקופה ובן ירושלים '''אל-מקדסי''' מתאר{{הערה|1=[[זאב וילנאי]], ירושלים בירת ישראל, העיר העתיקה א', הוצאת אחיעבר 1972, עמוד 97}} את העיר במאה העשירית:
 
{{ציטוטון|לא תמצא בתים יפים יותר וחזקים יותר מבתי ירושלים. לא תמצא אנשים הגונים יותר מתושבי ירושלים, ולא חיים נעימים יותר מחייה ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה. אבל יש הרבה חסרונות לעיר הזאת ואחד מהם ידם של תושביה הנוצרים והיהודים על העליונה}}
 
===תחת שלטון מצרי===
בשנת [[878]] סיפח [[אחמד אבן טולון]] את [[ארץ ישראל]] לממלכתו החדשה שמרכזה היה ב[[קהיר]]. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המסים ל[[בגדד]].{{הערה|1={{קתדרה|סידני ה' גריפית|פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל|69.11|69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57}} ([http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/69057.html גרסה טקסטואלית באתר סנונית])}}
 
השלטון המצרי נמשך עד לשנת [[905]] ובמהלכו נפרדה מצרים מהשפעת הח'ליפות העבסית וארץ ישראל הפכה לאזור קרבות בין שני הכוחות השולטים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. צבאות עבאסים עברו דרך ירושלים בדרכם למצרים או בדרך לשדה הקרב מול הצבא המצרי. כך נמצאו כתובות מימי הח'ליפים אבו אחמד עלי [[אל-מכתפי]] באללה ([[902]]-[[908]]), ואבו אלפדל ג'עפר [[אל-מקתדר]] באללה ([[908]]-[[932]]) על מבנים ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]].
 
===הפטאמים ומלחמת שישים השנים===
{{ערך מורחב|השושלת הפאטמית}}
 
ב[[המאה ה-10|מאה העשירית]] ל[[ספירת הנוצרים|ספירה]] [[האימאם השיעי|אימאם]] אסמאעילי בשם [[עבדאללה אל-מהדי]] הצליח לכבוש את [[תוניס]] ולבסס בה את שלטון השושלת הפאטמית. יורשיו הצליחו לכבוש את מרבית צפון אפריקה והגיעו למצרים בשנת [[972]] והקימו את בירתם החדשה ב[[קהיר]]. הם המשיכו לכבוש את האזורים הסמוכים עד שביססו את שליטתם מתוניסיה עד לסוריה.
 
דמדומי שלטון הח'ליפות העבסית ומיקומה של ארץ ישראל כאזור חיץ הביאו - שוב- את הארץ וירושלים לתוך מלחמת אזרחים ותוהו. את החולשה העבסית ניצלו שבטים מקומיים וכתות מוסלמיות שהשתלטו על מבצרים ברחבי ארץ ישראל, הביזנטים שמעולם לא איבדו את תקוותם להחזיר את שליטתם על הארץ בחשו אף הם בקדירה, כוח נוסף שמצא עצמו נלחם על השפעה ושליטה בארץ ישראל הם שבטים [[סלג'וקים]] - [[טורקמנים]] משבטי ה[[אוע'וז]] שהיו לוחמים בשירות הח'ליפה ונדדו לתוך סוריה וארץ ישראל בחיפוש אחר תחום שלטון עצמאי.
 
ערב הכיבוש הפאטאמי שלטו בירושלים האח'שידים המצריים ושלטונם קשה ומושחת. בשנת [[966]] מושל העיר מחמד בן איסמעיל אלצנאג'י עורר מהומות אנטי נוצריות כנקמה על סירובם להמשיך בתשלום שוחד ודמי חסות. כנסיית הקבר נשדדה והוצתה ובמהומות נהרג הפטריארך של ירושלים. על פי היסטוריונים נוצרים "היהודים אף עלו על המוסלמים במעשי ההרס והחורבן".{{הערה|1=[[משה גיל]], היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 17}}
 
בשנת 967 כבשו ה[[קרמטים]] - כת [[אסלאם|מוסלמית]] שנוסדה [[המאה ה-9|במאה ה-9 לספירה]] על ידי מוסלמים [[פרסים]]. את ארץ ישראל ובשנת [[970]] כבשו הפטאימים את ארץ ישראל וסוריה, הנדנדה נמשכה עוד זמן מה וירושלים כמו כל ארץ ישראל עברה מיד ליד. את אי היציבות ניצלו הביזנטים שחדרו אל תוך סוריה במטרה לשחרר את ירושלים. במכתב שנשלח ל[[ארמניה]] מספר הקיסר הביזנטי [[יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית|יוחנן צימיסקס]] ל[[אשוט השלישי האדיב]] על מסעו הצבאי מ[[חומס|חמץ]] דרומה דרך [[בעל בק]]. על פי התיאור דמשק שילמה לקיסר על מנת שלא יחריב ויכבוש את העיר והוא מינה בה מושל טורקי שהתנצר. המסע המשיך דרומה ו[[טבריה]] ו[[נצרת]] פתחו בפניו את שעריהן והוא מינה עליהן מושל מטעמו. על פי המכתב ירושלים ו[[רמלה]] נכנסו עמו למשא-ומתן על כניעתן בתנאים דומים אך בשלב זה גבר האיום הפאטאמי שצבאם, מחוזק בצי מצרי החזיק בערי החוף המבוצרות. איום זה מנע מהקיסר מלעלות ולכבוש את ירושלים, ונאלץ לחזור לביזנטיון לקדם פני איום פנימי.
 
בשנת [[998]] הגיעו הביזנטים להסכם עם הפטאמים לפיהם ישרור שלום בין המדינות למשך 7 שנים. על פי ההסכם ישוחררו השבויים, תשוקם כנסיית הקבר, ומעמדם של הנוצרים בירושלים ישופר. ההסכם שהיה לטובת שני הצדדים הוארך מספר פעמים עד שמסיבות לא ברורות עלו היחסים על שרטון והח'ליפה הפטאמי [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם באמר אללה]] שנאלץ לעמוד מול תסיסה בתוך מצרים, וצבאו הפנה את הלחץ לכוון הנוצרים והיהודים.
 
מעשי הדיכוי החלו בשנת [[1003]] וב-[[1009]] הוא הרס את [[כנסיית הקבר הקדוש]] ב[[ירושלים]], ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך חצי מטר סביב הצוואר. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.
 
הריסת כנסיית הקבר ודיכוי הנוצרים יצרה מערבולת חדשה של מלחמת אזרחים שבמהלכה תקפו שבטים ערבים שנהנו מתמיכה נוצרית את מוקדי הכוח הפטאמים. הקרבות נמשכו, בעיקר סביב העיר החשובה בארץ ישראל - רמלה, עד לשנת [[1025]] שבה עלה צבא פטאמי ממצרים להשקיט את הארץ. הקרבות הקשים הביאו את הקהילה היהודית של ירושלים לסף הרעב כפי שמתאר במכתב מירושלים למצרים שלמה הכהן גאון בן יהוסף{{הערה|1=[[משה גיל]], היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז עמוד 23}}:
{{ציטוטון|יצאנו מכל שהיה לנו ריקים, ערומים, עצובים, עניים ולא נשאר לאיש בבית אפילו כסות לעצמו או כלי ביתו ויש ממנו שמשכן ביתו בריבית כדי לשלם ויש ממנו שמכרו כל עיקר}}
 
וממשיך המכתב לתאר:
 
{{ציטוטון|והרבה מתו תחת הייסורים כי היה מי שהטיל דופי בהם{{הערה|1=הכוונה לאנשים שהוסגרו על ידי מלשינים}} ויש מי שהחביא עצמו בבורות מפני תוקף המלכות וחוזק הייסורים}}
 
===סוף התקופה===
[[קובץ:Hayez, Fracesco - Crusaders Thirsting near Jerusalem - 1836-50.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הצלבנים מול חומות ירושלים, תמונה מ[[המאה ה-19]]]]
גם בתקופה של יציבות יחסית בה שולטים הפטאמים בארץ ישראל וירושלים סבלה העיר מזעזועים. ביום [[5 בדצמבר]] [[1033]] סבלה העיר מרעידת אדמה שהחריבה חלקים מחומת העיר וביום [[29 במאי]] [[1068]] חוותה העיר רעידה שנייה בה נפגעה כיפת הסלע.
 
בשנת 1056 הפקיע החליף מוסתנצר את אוצרות כנסיית הקבר כחלק מהצטננות היחסים בין הפאטמים לביזנטים, הח'ליף גם החליט לשקם את חומות ירושלים שהיו הרוסות בחלקן כתוצאה מרעידות האדמה והמלחמות שעברו על העיר והחליט להטיל את מימון המיזם על תושבי העיר שמצבם הכלכלי היה קשה ביותר. הנוצרים פנו לקיסר הביזנטי והסכם הושג בתיווכו לפיו מימון בניית החומה סביב הרובע הנוצרי יעשה על ידי הקיסר ובתמורה לכך יורשו הנוצרים לגור לבד ברובע וכך יהיו מוגנים מנחת זרועם של מוסלמים החיים בעיר.
 
בשנת [[1073]] נכבשה ירושלים על ידי גדודים של [[סלג'וקים]] שחדרו לארץ מ[[סוריה]]. העיר ככל הנראה נכנעה ללא קרב והטורקמנים השליטו משטר של [[טרור]] ומעשים של רצח ושוד היו עניין שכיח, ניסיון התקוממות של תושבי העיר בשנת [[1077]] נכשל והסלג'וקים טבחו בנכבדי ירושלים.
 
ביום [[26 באוגוסט]] [[1098]] ניצלו הפטאמים את חולשת הסלג'וקים והאיום הברור מצד ה[[צלבנים]] של [[מסע הצלב הראשון]] ולאחר מצור שנמשך כארבעים יום כבשו את העיר מידי שליטיה האחים ספמאן ואילגאזי בני אורתוק. אחיזתם בעיר לא נמשכה זמן רב וביום [[15 ביולי]] [[1099]] נפלה העיר לידי הצלבנים לאחר מצור של כחודש. כיבוש העיר לווה בטבח מדהים באכזריותו במהלכו הושמדה כליל הקהילה היהודית ומרבית האוכלוסייה המוסלמית. רק חיל המצב הפטאמי ומפקדו הצליחו לחלץ עצמם מהעיר.
 
===מעמד ירושלים במסורת המוסלמית===
[[קובץ:Jami al-Tawarikh Miraj.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מוחמד עולה לשמיים, מיניאטורה פרסית מ[[המאה ה-14]]]]
האסלאם ותורותיו הושפעו רבות מהמסורות והרעיונות המרכזיים העומדים בבסיסם של ה[[יהדות]] וה[[נצרות]] - האמונה ב[[אל]] אחד, תפקיד ה[[נביאים]] ו[[יום הדין]] וכך גם קדושתה של ירושלים. סימן חשוב להשפעה זו מוצא ביטוי בכיוון התפילה המקורי [[קיבלה]] שפנה לירושלים שזכתה בשל כך בשם '''אולא אל-קיבלתין''' ([[עברית]]:הראשונה מבין שתי הקיבלות).{{הערה|1= http://www.amalnet.k12.il/activities/jerusalem/articles/har24.htm}}
נקודת מחלוקת גם בתוך האסלאם יצרה [[סורה|סורת]] אל איסר - סורה (פרק) 17,איה (פסוק) 1 - בקוראן, המספר על ה"איסרא" מסעו הלילי של הנביא:
 
{{ציטוטון|ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש [אַל מַסְגִ'יד אַל חַרָאם] אל המסגד הקיצון [אַל מַסְגִ'יד אַל אַקְ'סַה] אשר ברכנו סביבותיו, למען נראה לו מאותותינו. אכן הוא השומע הרואה}}
( ערבית: سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَىٰ بِعَبْدِهِ لَيْلًا مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الْأَقْصَى الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ لِنُرِيَهُ مِنْ آيَاتِنَا إِنَّهُ هُوَ السَّمِيعُ الْبَصِيرُ )
 
לדעת רוב החוקרים מדובר במסע [[אלגוריה|אלגורי]] המתאר את התקדמות הנפש אל עבר הספירה העליונה. עם זאת לסורה זו ניתנה פרשנות נוספת לפיה מוחמד נישא באורח פלא ממכה לירושלים וממנה עלה לשמיים. סביב אירוע זה נרקמו אגדות ומסורות שהרחיבו את היריעה ולפיהן הגיע מוחמד לירושלים רכוב על סוסתו הפלאית והמכונפת - '''אל-בורק'''. חשיבות סורא זו היא המסקנה התאולוגית, או האמונה, הנגזרת ממנה ולפיה הדרך ממכה לשערי שמיים עוברת בירושלים.
האירוע ששינה באחת את מעמדה של ירושלים באסלאם היה כיבושה בידי הח'ליף עומר שהכניס את העיר אל תוך המרחב הגאוגרפי המוסלמי והציב את האסלאם מול פאר הכנסיות הנוצריות - בנקודת עימות פיזית שסימלה יותר מכל את הקונפליקט בין שתי הדתות – והיה כתמריץ לפאר את ירושלים. מאידך, ניסיונות לרומם את קדושתה של ירושלים באופן שהעמיד את העיר כשוות ערך למכה, גונו לא אחת, על ידי אנשי הדת המוסלמים המתנגדים לכך, כ"יהודיות". יש לציין כי על פי עדויות היסטוריות - מוחמד מעולם לא ביקר בירושלים.
 
לאחר בניין [[כיפת הסלע]] הפך השם "בית המקדש" לאחד מכינוייה הערביים של ירושלים, לעתים בתוספת הברכה "שרפהו אללה", "בניין ההיכל יפארו אללה". בדרום הר הבית הוקם בניין נוסף הידוע כ[[מסגד אל-אקצא]], שם הקשור למסע הלילה של מוחמד. זיהויו היום עם ה"מסגד הקיצון" המתואר בקוראן מקובל על כל זרמי האסלאם.
 
במשך זמן רב הייתה הדעה המקובלת בקרב החוקרים, כי התקדשותה של ירושלים באסלאם נבעה משיקולים פוליטיים של השליטים האומאיים, מתוך עניין להעלות את קדושתה של ירושלים, כדי ליצור משקל נגד לקדושתה של מכה, שהייתה נתונה לשלטונו של הח'ליף המורד '''איבן זוביר'''. המחקר המודרני דוחה פרשנות זו ומעלה את הסברה כי העניין של ח'ליפי אומייה בעיר נובע משיקולים דתיים - פוליטיים שהביאו את הח'ליפות לעימות כולל עם הנצרות. בתסריט זה ירושלים הפכה לשדה קרב תאולוגי מרכזי בין האסלאם לנצרות, שביטויו המרכזי בתחום הארכיטקטוני.
 
ב[[המאה ה-8|מאה ה-8]] בעקבות פעילות מתגברת של סגפנים [[דרוויש]]ים [[סופיות|סופיים]] שביקרו בירושלים, גרו בה זמנית או בקביעות והתפללו במקומותיה הקדושים, עלתה קרנה של ירושלים כעיר קדושה. [[ספיאן אלת'ורי]] טען,{{הערה|1=S. D. Goitein, (1966), 'The Sanctity of Jerusalem and Palestine in Early Islam', in Studies in Islamic History and Instituions, Leiden , p. 142}} שתענוגו הגדול בחיים הוא לאכול בננות בצל כפת הסלע, אנשי דת אחרים הפיצו את הקריאה לעלות לרגל לעיר ולהשתקע בה, הקריאה משתקפת באמרות שנשמרו כ[[חדית']]
 
{{ציטוטון|הגר בירושלים דומה לזה הנלחם מלחמת מצווה}}, או {{ציטוטון|עשרים אלף מלאכים מתערבים לפני האלוהים למען כל תושבי ירושלים}}, {{ציטוטון|מי שמת בירושלים הריהו כאילו מת בשמיים}} ו{{ציטוטון|השוהה בירושלים שנה אחת בלבד, אללה ייתן לו את לחם יומו וישים מנוחתו בבוא העת בגן עדן}}.
 
לאותה תקופה מיוחסת המסורת הגורסת כי ביום הדין יעמוד [[מלאך]] על [[אבן השתיה]] על פי החדית' :
 
{{ציטוטון|ביום ההוא תועבר הכעבה לירושלים ככלה, יחד עם כל עולי הרגל שעלו אליה. כל המין האנושי יקום אז לתחייה על הר הזיתים, שמאבניו נבנתה הכעבה וממנו יימתח גשר אל הר הבית, שם הוא מקום המשפט}}.
 
כל בני האדם יהיו חייבים לעבור על גשר זה (אל-צראט) למרות שהוא דק משערה, לגשר יהיו 7 קשתות, וליד כל קשת ישאלו בני אדם על מעשיהם. הרשעים יפלו ממנו לגיהנום והצדיקים יעברו אותו בשלום.
 
====מחלוקת על מעמד ירושלים בתוך האסלאם====
 
מערכת היחסים בין היהדות לאסלאם הייתה מתחילתה מתוחה, תהליך אימוץ של מסורות שמקורן ביהדות נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת ככל שה[[דוגמה]] המוסלמית התגבשה ונסגרה להשפעות מבחוץ שהחלו להיחשב כמזיקות. ה[[עולמא]], שהפכו לשומרי הסף של האסלאם מפני השפעות בלתי רצויות הכריזו מלחמה על רעיון קדושת ירושלים, ובעיקר מול הניסיון להשוות בינה לבין מכה ומדינה, ומאמונות שהכו שורש באסלאם ממקור ה[[נזירות|נזירי]]-נוצרי, ואמונות יהודיות מהם הסתייגו חכמי הדת המוסלמים מכל וכל.
 
הירידה במעמדה של ירושלים - מול מרכזי הקודש ב[[חצי האי ערב|ערב]] המשיכה עם סיום שלטון בית אומיה. השלטון החדש של בית עבאס ניצב לימינם של ה[[עולמא]] ובכך הותיר את מעמד ירושלים כעיר קדושה בגדר תפיסה המוגבלת לאזור [[סוריה]] - ארץ ישראל. ספרות '''שבחי ירושלים''' התגבשה במהלך המאה השביעית ואילך בידי תושבי העיר וסביבותיה אך עלתה על הכתב בשלב מאוחר ביותר - במאה ה-11, עדות לעוצמת ההתנגדות למסורות ירושלמיות בקרב הממסד המוסלמי. כך גם הידלדלה תנועת עולי הרגל המוסלמים לירושלים, רוב הצליינים אליה היו תושבי [[לבנט|אל-שאם]] בעוד עיקר הזרם של ה[[צליין|צליינים]] פנה לכוון מכה.{{הערה|1=[[עמנואל סיון]], 'קדושת ירושלים באסלאם', [[משה שרון]] (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 35- 42}}
 
====שבחי ירושלים====
 
ה[[סוגה ספרותית|סוגה הספרותית]] של שבחי ערים וארצות מהווה חלק ממערכת כתבי הדת והאמונה המוסלמיים וידועה בשם '''פצ'אאל אלבלדאן''' ומרכזת בתוכה אגדות ומסורות המפארות את העיר. החל מ[[המאה ה-9]] הופיעו ספרים המפארים ערים בעולם האסלאם ובהן מכה, מדינה, [[בגדד]], [[חומס]] ואחרות אך לא את ירושלים. רעיון קדושת ירושלים באסלאם הקדום משתקף בסדרת ספרים הידועים קולקטיבית כ'''שבחי ירושלים''' (ערבית: פצ'אאל בית אלמקדס). הספרים הראשונים שיוחדו לירושלים מתועדים ל[[המאה ה-11|מאה ה-11]] אך חיבורים אלו הם למעשה קיבוץ של סיפורים ומסורות שנוצרו במהלך [[המאה ה-7]] ו[[המאה ה-8]] ופורשות יריעה רחבה המתארת את מעמדה של ירושלים במסורת האסלאם.{{הערה|1=י' חסון, 'ספרות שבחי ירושלים באסלאם', מ' שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 43- 55.}}{{הערה|1={{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית|44.6|44, יוני 1987, עמ' 26-21}}; {{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|ירושלים - 'טבור הארץ' במסורת האסלאם|69.10|69, יוני 1987, עמ' 105-79}}}}
 
החיבור הראשון של שבחי ירושלים נכתב על ידי '''אבו בכר אל-ואסטי''' - תושב ירושלים במאה ה-11, וייתכן כי נכתב על מנת לאסוף תרומות לשיפוץ כיפת הסלע. החיבור בנוי כקובץ של מסורות עם ציון מקור המסורת. כארבעים שנה לאחר מכן פורסם ספרו של '''אבו אל-מעאלי אלמשרף אבן אלמרג'א''' וחיבורו מקיף יותר ומכיל כמות גדולה יותר של מסורות והוא מחולק לפרקים המאגדים מסורות בעלות נושא משותף. באמצע [[המאה ה-14]] הופיע ספרו של '''שהאב אלדין בן אחמד אלמקדסי''' שנשא את השם '''מעורר התשוקה לבקר בירושלים ודמשק'''. על פי דברי כותבו ועל פי דעת החוקרים של המסורת המוסלמית{{הערה|1=י' חסון, 'ספרות שבחי ירושלים באסלאם', מ' שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו,עמ' 43- 55.}} הוא העידית של סוגה ספרותית זו, לפניו עמדו כל הספרים והוא מנתח את איכות המסורות המופיעות בהם.
 
* על ההיררכיה בין ירושלים למכה - בשם [[עיישה]] אשתו של הנביא:
 
{{ציטוטון|הנביא תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: מכה היא עיר רבת חשיבות אשר אללה רומם אותה ואת קדושת תחומיה ; אללה ברא את מכה והקיף אותה במלאכים, לפני שברא דבר מן העולם כולו באלף שנים. אחר כך הוא צירף אליה את אל-מדינה וצירף אל אל-מדינה את ירושלים. אחר כך ברא את העולם כולו לאחר אלף שנה בבת-אחת}}
 
* על חשיבותו של הסלע - [[אבן השתייה]]:
 
{{ציטוטון|אנו מוצאים כתוב בספר, שאללה ירומם ויתעלה, כאשר ברא את הארץ וביקש לעלות אל השמים והם עשן, ההרים ביקשו כבוד בכך, על מי מהם יהא הדבר. והסלע של ירושלים היה שפל רוח מתוך הכנעה לגדולתו של אלוהים יתעלה, ואלוהים הודה לו על כך וערך את העלייה ממנו}}
 
בשם כעב אל-אחבאר:
{{ציטוטון|כעב אמר: אין טיפת מים כלשהי ממעיין מים מתוקים קיימת, אלא אם מקורה מתחת לסלע של ירושלים. אמר איש מן הרעים : אני מכיר מעיין מים שאין מוצאו מתחת לסלע של ירושלים. אמר כעב : אולי כוונתך לעין סמאהיג', ובשם אלוהים, מקורה אכן מתחת לסלע של ירושלים}}
 
* על קרבתה של ירושלים ל[[גן עדן]]:
 
{{ציטוטון|שער משערי גן עדן פתוח אל ירושלים, דרכו יוצא אור מגני גן העדן והוא נופל על מסגדה ועל הריה וסלעיה, והסלע של ירושלים מסלעי גן עדן}}
 
{{ציטוטון|שער פתוח מן השמים, משערי גן העדן, אשר החמלה והרחמים יורדים ממנו על ירושלים מידי בוקר עד בוא שעת יום הדין, והטל היורד על ירושלים הוא מרפא לכל דווי משום שהוא מגני גן העדן}}
 
בשם כעב אל-אחבאר:
{{ציטוטון|ביום תחיית המתים יהיה כל אחד מהם פנינה לבנה, אשר תאיר את כל מה שבין השמים והארץ. הם ישובו לירושלים עד אשר יוצבו בפינותיה, ואלהים יציב עליהם את כס כבודו, עד אשר יגזור את דינן של הבריות בין אנשי גן עדן לאנשי גיהנום}}
 
* על הקרבה לשמיים בשם כעב אל-אחבאר:
 
{{ציטוטון|המסגד של ירושלים, היה מרומם מכנפות הארץ, וכנפי שמים הרכינו עצמם אליו עד אשר לא היה המרחק בין הסלע לבין השמים אלא שמונה-עשר מילין, בעוד אשר לגבי זולתו, זה מרחק של חמש מאות שנה}}
 
* על קרבתה של ירושלים אצל [[אללה]]:
 
בהשפעת [[חזון יוחנן]] פרק כא' מ[[הברית החדשה]]:
{{ציטוטון|אללה אמר לירושלים לא יחלפו ימים ולילות עד שאוריד עליך כיפה מן השמים, אשר אני אבנה אותה במו ידי, והמלאכים יישאו אותה. היא תאיר עליך בשמים כאור השמש ולא ייכנס אליה בן-אדם כלשהו... ואני אציב עליך חומה וגדר מעננים וחמש חומות של ברקת וספיר ופנינים וזהב וכסף. אליך ההיאספות וממך תחיית המתים}}
 
==תיאור פיזי של העיר==
התיאור הפיזי של ירושלים בתקופה המוסלמית לוקה מאד בחסר, המקורות הכתובים מועטים ולא מדויקים ועיקר התמונה ההיסטורית מתייחסת לעיר ערב [[ירושלים בתקופה הצלבנית|התקופה הצלבנית]]. העיר שהחיים בה נמשכו ללא הפסקה מאז [[איליה קפיטולינה|התקופה הרומית-ביזנטית]] שמרה על צורתה ואופייה האורבני ואתרים מרכזיים עברו גלגולים שונים במהלך התקופה בשינויים הנובעים מאילוצי הזמן והמקום.
 
מערך הרחובות של ירושלים נסמך על תוכנית העיר הביזנטית, תוך שינויים שעיקרם בצד הדרומי של העיר, דהיינו [[עיר דוד]] ו[[הר ציון]]. אלה יצאו מתחום העיר עם התמוטטות חומותיה ברעידת אדמה במאה ה-11. תוואי זה נשאר זהה למדי לאורך התקופות ועד לימינו.
 
===ביצורים===
 
חומת ירושלים המוסלמית הייתה למעשה החומה הביזנטית שעמדה יפה מימיה של הקיסרית [[אאודוקיה]] במאה החמישית. חומה זו חרבה לבסוף ברעידת אדמה בשנת [[1033]] ושוקמה בחופזה על ידי הפאטימים במטרה להגן על העיר מפני פלישות חוזרות ונשנות של שבטים מוסלמיים ואחרים. בוני החומה השתמשו באבני כנסיות ב[[שימוש משני]], וכך נמחקו כנסיות ביזנטיות רבות שאבניהן שימשו כחומרי בניין לחומה החדשה. עקב מיעוט משאבים, קוצר זמן ומחסור בפועלים ומגינים, קיצרו הפאטימים את אורך החומה והקטינו את שטח העיר מדרום, כך שהר ציון ועיר דוד הושארו מחוץ לחומה. הייתה זו הפעם הראשונה שחלקים אלה נקרעו מעל העיר, ולמעשה לא חזרו להיות עוד חלק ממנה בשום תקופה עתידית אחרת.
 
מיעוט המזומנים אף הביא את הח'ליפה הפאטימי להציע לנוצרים המקומיים להשתתף במימון שיקום החומה סביב [[כנסיית הקבר]] ולזכות בכך בהיתר לשפץ אותה ולהתגורר בסביבתה. הקיסר הביזנטי [[מונומכוס]] לקח על עצמו את המשימה ובכספי האימפריה מימן את השיפוץ הנרחב. כך נוצר רובע מוגדר ומוגן שזכה לשם 'רובע הפטריארך', הוא ה[[הרובע הנוצרי|רובע הנוצרי]] של ימינו.
 
====שערי העיר====
 
השער המערבי של העיר הידוע כיום בשם [[שער יפו]] היה קרוי בשם '''באב מחראב דאוד''' שם הקשור ל[[מגדל דוד]]. במפה ותיאורי העיר של [[ארקולף]] קרוי השער '''שער דויד''' - ובשם זה נקרא השער גם ב[[ירושלים בתקופה הצלבנית|תקופה הצלבנית]].
 
השער הראשי של העיר היה ככל הנראה [[שער שכם]] ששמו בתקופה המוסלמית היה '''באב אלעמוד''' על שם עמוד ניצחון רומי, שניצב בסמוך לשער - כמופיע ב[[מפת מידבא]]. [[ארקולף]] מציין את השער בשם '''שער סטפנוס הקדוש''' שם שניתן בתקופת הקיסרית אודוקיה שבנתה בסמוך לשער כנסייה על שם [[סטפן הקדוש]], גם בתקופה הצלבנית נקרא השער בשם זה.
 
לכוון מזרח נפתח שער העומד במקום בו עומד [[שער האריות]] וממנו נמתחה דרך אל [[יריחו]] ונקרא בתקופה המוסלמית '''באב אריחא''' (שער יריחו) [[ארקולף]] קורא לשער '''שער בנימין'''.
 
בחומת הקיסרית אודוקיה נקבעו שערים הפונים מזרחה ודרומה אך מיקומם משוער ושרידיהם לא נמצאו. שערים אלו המוזכרים במקורות שונים כוללים את '''שער השילוח''' שפנה מזרחה לכוון [[בריכת השילוח]] והוביל אל כוון שכונת היהודים ששכנה באזור עיר דוד עד למאה ה-11. בדרום שכן [[שער ציון]] שהוביל אל מערכת המבנים הביזנטיים על [[הר ציון]].
 
במשך כל התקופה המוסלמית עברה החומה הדרומית של [[איליה קפיטולינה]] בתוך העיר, בתוואי הזהה לתוואי החומה הטורקית המקיפה את העיר העתיקה של היום. בחומה זו נבנה שער בשם '''שער הניאה''' שחיבר את [[כנסיית הניאה]] באמצעות ה[[קרדו]] המערבי אל [[שער שכם]]. קרדו נוסף - חיבר את שער שכם אל אזור הארמונות האומיים בדרום מזרח העיר - בסמוך ל[[הר הבית]].
 
====מגדל דוד====
{{ערך מורחב|מגדל דוד}}
 
בחפירות ארכאולוגיות שנערכו לאורך השנים בקו החומה המערבית והמצודה הידועה בשם [[מגדל דוד]] נתגלו שרידי בנייה במצודה שמיוחסים לתקופה המוסלמית{{הערה|1=The Quarterly of the Department of Antiquities in Palestine [journal], Oxford University Press, Jerusalem: 1932 1950 XIV page 160}} ובהם מגדל עגול ושרידי קיר. החופר CN Johns שחפר במצודה מטעם [[מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי]]{{הערה|1=http://openlibrary.org/b/OL19159869M/Guide_to_the_Citadel_of_Jerusalem}} זיהה את השרידים עם '''ארמון אמיר המאמינים''' - מקום מושבו של שליט העיר, אך תוכנית המצודה בתקופה המוסלמית איננה ברורה. מממצאי חפירה זו עולה כי השער המערבי של העיר הידוע כיום בשם [[שער יפו]] היה ממוקם, בתקופה המוסלמית, מזרחית מהשער הנוכחי.
 
===רבעים===
 
בתקופה המוסלמית החלה העיר להתפצל לרבעים שהתאפיינו במגורים של בני קבוצות אתניות ודתיות מגובשות.
 
====הרובע הנוצרי====
[[קובץ:Arculf plan of holy seplecher.jpg|שמאל|ממוזער|200px|שירטוט של כנסיית הקבר בתקופה המוסלמית על פי כתבי [[ארקולף]]]]
הנוצרים התגוררו ברוב השטח של ירושלים בשכנות מעורבת עם מוסלמים וערבים עד לסוף התקופה המוסלמית בה תחמו הנוצרים את מושבם והמוסלמים יצאו מתחום זה לאזורים אחרים בעיר. ברובע שלט אז הפטריארך היווני של ירושלים. על פי [[ויליאם מצור]] היו גבולות הרובע כדלקמן: הגבול הצפוני נקבע על ידי חומת העיר הנמשכת ממגדל דוד דרך מגדל הפינה - [[מגדל טנקרד]] ומשם עד לשער שכם. בתוך העיר נתחם הרובע על ידי הקרדו המערבי עד לאזור השווקים ומשם ב[[זווית ישרה]] לכוון [[שער יפו]]. מתאר זה מקביל - בשינויים קלים לרובע הנוצרי של היום. ליבו של הרובע הייתה [[כנסיית הקבר]] ובסמוך לה עמד [[מסגד עומר|מסגד עמר]]. בשנת [[1898]] נתגלתה בסמוך לכנסייה כתובת שתוארכה על ידי [[שארל קלרמון-גנו]] לשנת [[970]] ובה חקוקה הכתובת:
 
{{ציטוטון|מהמעון הטהור הוצאה פקודה הנאצלת לשימור ולשיקום מסגד זה ושלא יאופשר, בשל סיבה כלשהי, ללא מוסלמי להיכנס, אף לא במטרת ... או בשל סיבה אחרת ... יש להיזהר ולקיים צו זה שכן הוא נשמר בהשגחתו}}
 
ב[[המאה ה-8|מאה ה-8]] החלו בעיר פעולות בנייה של קרל הגדול - אליו פנו נוצרים תושבי ירושלים בבקשת חסות. באזור ה[[מוריסטן]] נבנו אכסניות לעולי רגל ובהן אכסניה מפוארת ל[[עליה לרגל|עולי רגל]] נוצרים, כנסייה על שם מרים הקדושה ושוק מרכזי ([[פורום (רומא העתיקה)|פורום]]) שהכנסותיו הקדש לכנסייה. ממבנים אלו לא נותר כל זכר והם ככל הנראה נהרסו בשנת [[1009]] בהוראת הח'ליף הפאטמי [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם באמר אללה]].
 
סוחרים מהעיר ה[[איטליה|איטלקית]] [[אמלפי]] שקשרי מסחר עם האימפריה המוסלמית העניקו להם פריבילגיות קיבלו רשות ושטח מתאים להקים מנזר, אכסניה לעולי רגל שסעדו את לבם בשיירי מזונם של הנזירים ו[[קפלה|בית תפילה]]. גם ממבנים אלו לא נמצא שריד למרות שהם נבנו - ככל הנראה - לאחר שלטונו של אל-חאכם באמר אללה.
 
הכיבוש המוסלמי של ירושלים הותיר את מבני הדת הנוצריים ללא פגע, אך החל מאירוע זה ועד תום התקופה התחולל תהליך של הרס ועזובה שהותיר את העיר ומוסדותיה הנוצריים במצב קשה. כנסיות ומנזרים שנהרסו במהלך [[כיבוש ירושלים בידי הפרסים]] ולא נכללו במפעל השיקום של מתודיוס לא שוקמו. עיקר ההרס והנזק נגרם לאורך התקופה כתוצאה מפעולות עוינות של מוסלמים שכללו מעשי שוד, הרס בידי השלטונות, ולעתים מעשי רצח ופרעות. עזובה של המוסדות הואצה על ידי מיסים כבדים שהוטלו על מוסדות הדת. מנזרים ששכנו מחוץ להגנת חומות ירושלים הותקפו על ידי שבטי בדואים שלעתים אף העזו לחדור אל תוך החומות.
 
כך ידוע על אירועים בהם הציתו מוסלמים חלקים מכנסיית הקבר בשנת [[937]] ובשנת [[966]] הוצתה שוב הכנסייה על מנת לאפשר ביזת חפצי הקודש. נזקים אלו ונזקי רעידות האדמה הרבות שפקדו את ארץ ישראל הוחרפו על ידי החוק המוסלמי שאסר בנייה, שיפוץ או הקמה מחדש של כנסיות ומנזרים, מתוך שאיפה לא מוסתרת להביא לדיכוי הפולחן הנוצרי הענף בירושלים וסביבותיה. שיקום נזקים מוגבל התאפשר רק בלחץ ולעתים קרובות במתן שלמונים לשלטונות.
 
====שכונת הקראים====
 
הקראים הגיעו לירושלים במהלך [[המאה ה-9]] והתיישבו מחוץ לחומות העיר על [[הר הזיתים]] באזור הקרוי '''צלע היבוסי''' ולשכונה קראו ''' צלע האלף''' על פי הפסוק מ[[ספר יהושע]] יח' כח' {{ציטוטון|וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים}}, בסמוך לשכונה זו פעל [[בית כנסת]] [[שומרונים|שומרוני]] בתוך [[קבר בני חזיר]], ככל הנראה שכנה השכונה בכפר השילוח של היום אך לא נותרו כל שרידים ממנה.
{{הערה|1=http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70059.html}}{{הערה|1=http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70029.html}}
 
====הרובע היהודי====
 
בעיר הביזנטית איליה קפיטולינה לא התגוררו יהודים על פי חוק. במהלך התקופה הביזאנטית ניתנה רשות ליהודים לבוא ולקונן מול הר הבית.
שינוי בסטטוס זה התרחש מיד עם כיבוש העיר בידי המוסלמים. במסמכים מהגניזה של קהיר מסופר שהח'ליף עומר עודד יהודים, תושבי טבריה להתיישב בירושלים ולשאלתו "היכן תרצו לגור בעיר ?" ענו – " בדרום העיר, וזהו שוק היהודים. והייתה כוונת בקשתם קרבת המקדש ושעריו, וכן מי השילוח לטבילה.{{הערה|1=מובא אצל [[דן בהט]] באטלס ירושלים, עמ' 76 עמודה ימנית}}
מתעודה זו עולה, שבראשית ימי שלטונם של המוסלמים בירושלים התאפשר לקהילה יהודית של שבעים משפחות לגור בשכונה בדרום העיר ליד הר הבית ושעריו.
בשנות השבעים של [[המאה ה-20]] נערכו חפירות ארכאולוגיות על ידי [[רשות העתיקות]] בשטחים שסמוכים לדרום הר הבית. בחפירות אלה נחשפו, מתחת ליסודותיהם של הארמונות האומיים, מבני מגורים הבנויים בתוכנית דומה של חדרים מסביב לחצר מרכזית פנימית, ותוארכו לתקופה הביזאנטית. באחד ממבנים אלו, השוכן סמוך לפינה הדרומית - מזרחית של הר הבית נחשף משקוף דלת, מצופה ב[[טיח]] לבן, ועליו מצוירים בצבע אדום שתי [[המנורה|מנורות]] של שבעה קנים ולידם [[לולב]] ו[[מחתה]] – סמלים יהודיים, האופייניים לאומנות היהודית של [[תקופת המשנה]] והתלמוד. מנורות מצוירות נוספות נתגלו גם במקומות אחרים במבנה על גבי הטיח שחיפה את קירות הבניין. במהלך ניקויו של משקוף המנורות נחשף צלב בתוך מסגרת עגולה חרוט באבן. ממצא זה מעיד כי המשקוף בבית היהודי שימש קודם לכן כמשקוף בבית שתושביו היו נוצרים. כמה עשרות שנים אחר כך נבחר המקום על ידי השליטים האומיים למפעל בנייה מונומנטלי ובזה בא הקץ על שכונת היהודים שליד הר הבית.
{{הערה|1=[http://www.antiquities.org.il/site_Item_heb.asp?id=50 תיאור החפירה באתר רשות העתיקות]}}
מרכז החיים ברובע היה בית הקהילה שנודע גם בשם '''המערה''' ובו פעל בית הכנסת, אך מקומו המדויק איננו ידוע.
 
לקראת תום התקופה עברו יהודי העיר להתגורר בחלק הצפון מזרחי של ירושלים, שם השתתפו בהגנת העיר בעת המצור הצלבני וספגו את מלוא עוצמת ההתקפה שהביאה לכיבוש העיר.
 
===הר הבית===
{{ערך מורחב|הר הבית}}
[[קובץ:Kotel03.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[עיר דוד]], [[מסגד אל אקצא]], [[כיפת הסלע]] ו[[הכותל המערבי]]]]
 
====כיפת הסלע====
{{ערך מורחב|כיפת הסלע}}
כיפת הסלע ([[ערבית]]: '''قبة الصخرة''', תעתיק מדויק: '''קבת אלצח'רה''', הגייה: '''קוּבַת אַ-סַ'חְ'רַה'''; נקראת לעתים "'''כיפת הזהב'''") הנו המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשב למופת [[אדריכלות|אדריכלי]] ו[[אמנות]]י, ולפינת יסוד בתולדות ה[[אמנות אסלאמית|אמנות]] וה[[אדריכלות אסלאמית|אדריכלות]] האסלאמיים. כיפת הסלע עצמה אינה [[מסגד]], ולא נערכות בה [[תפילה|תפילות]] בציבור, המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. המבנה, מתומן שבמרכזו [[כיפה (מבנה)|כיפה]], בנוי במפלס העליון של הר הבית. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, למבנה אין כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכזו.
 
ב[[גג]] כיפת הסלע מצויה כתובת המתארכת את בנייתה לשנת 72 [[הלוח המוסלמי|להג'רה]], היא שנת [[691]]/[[692|2]], זמנו של ה[[ח'ליף]] [[עבד אל-מלכ]] מ[[בית אומיה]]. מקובל לראות זאת כשנת חנוכת המבנה, אם כי ייתכן כי מדובר דווקא בתחילת הבנייה.{{הערה|1= Sheila Blair, "What is the date of the Dome of the Rock?", Julian Raby & Jeremy Johns (editors), '''Bayt Al-Maqdis''', Oxsford University Press, 1992}}
 
במרכזה של כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (הצחרה).פנים הכיפה עשוי [[סטוקו]] ו[[ערבסקה|ערבסקות]] שצורתם מדליונים בעיטור פיתוחי [[צמח]]ים ו[[פרח]]ים מרהיבים, אלפים במספר. מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר ב[[פסיפס]] שבתחתיתו כתובת אדירת ממדים, הנמשכת משני עבריו של הקיר, ובעלת אורך כולל של 240 מטר, ובה כתובת ההקדשה
 
{{ציטוטון|בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון,{{הערה|1=הכתובת המקורית ציינה את שמו של עבד אל-מלכ, ועיון בחלק זה של הכתובת מראה שינוי קל בכתב}} בשנת שבעים ושתיים. מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל}}
 
הח'ליף ה[[בית עבאס|עבאסי]] [[אל-מאמון]] ([[813]] - [[833]]) שיפץ את המבנה, והחליף את פסיפסי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ בפסיפסים הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם.
<gallery widths="150px" heights="150px" perrow="4">
תמונה:Dehio 10 Dome of the Rock Floor plan.jpg|תוכנית מבנה היכל הסלע.{{הערה|1=This image is taken from Georg Dehio/Gustav von Bezold: Kirchliche Baukunst des Abendlandes. Stuttgart: Verlag der Cotta'schen Buchhandlung 1887-1901, Plate No. 10}}
תמונה:Dehio 10 Dome of the Rock Section.jpg|חתך אנכי של מבנה כיפת הסלע{{הערה|1=This image is taken from Georg Dehio/Gustav von Bezold: Kirchliche Baukunst des Abendlandes. Stuttgart: Verlag der Cotta'schen Buchhandlung 1887-1901, Plate No. 10}}
תמונה:Brogi, Giacomo (1822-1881) - n. 4011 - Palestina - Moschea d'Omar colla Fontana a Gerusalemme.jpg|כיפת הסלע, תמונה מסוף המאה ה-19
תמונה:Dome of the Rock, 1546 .jpg|כיפת הסלע כבית המקדש, תחריט{{הערה|1=Image of the Dome of the Rock in Jerusalem appearing on the title page of Avodat ha-Levi printed in Venice 1546. Authored by Solomon ben Eliezer ha-Levi, a Turkish Talmudist who lived around the 15th-16th century.}} מהמאה ה-16.
</gallery>
 
====מסגד אל-אקצא====
{{ערך מורחב|מסגד אל-אקצא}}
 
מסגד אל-אקצא ([[ערבית]]: المسجد الأقصى, תעתיק מדויק: אלמסג'ד אלאקצא) משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון". המונח "מסגד אל-אקצא" נזכר ב[[קוראן]], והפרשנות המוסלמית המקובלת, מייחסת את הפסוק למסע לילי, שעל-פי המסורת המוסלמית, ערך [[מוחמד]] ממכה אל הר הבית בירושלים. מסגד אל-אקצא נבנה תחילה מעץ, בתאריך לא ידוע. על פי מסורות אחדות, הוא הוקם במצוותו של הח'ליף עמר עצמו. בכל מקרה ידוע כי המסגד כבר עמד על תילו בשנת [[679]], כיוון שבן התקופה, הנזיר [[ארקולף]], מעיד שראה את המבנה:
 
{{ציטוט|תוכן=כמו כן, באותו מקום מפורסם שבו היה פעם המקדש הבנוי לתלפיות, בנו ה[[סרצינים]], בקרבת החומה ממזרח, בית תפילה רבוע, בנוי בנייה גסה; הם הקימו אותו מקרשים מוגבהים וקורות גדולות מעל איזה שהם שרידי הריסות, ואותו הם פוקדים; ונאמר כי אותו בית יכול להכיל שלושת אלפים איש בו בזמן|מקור=DE LOCIS SANCTIS, 1,1; בתרגום לעברית}}
 
בשלב מאוחר יותר, נבנה במקום מבנה אבן. מרבית ההיסטוריונים הערבים מימי הביניים מייחסים את בנייתו ל[[עבד אל-מלכ]], בונה [[כיפת הסלע]], ומיעוטם מייחסים אותו לבנו, [[וליד הראשון]]. המבנה הוקם מחדש לפחות חמש פעמים. הוא נהרס לחלוטין לפחות פעם אחת ב[[רעידת אדמה]] ("[[רעש שביעית]]", באמצע המאה השמינית). הבניה המחודשת האחרונה הייתה ב-[[1035]].
 
<gallery widths="150px" heights="150px" perrow="4">
תמונה:Aqsa Facade.JPG|חזית אל-אקצא בימי המנדט הבריטי.
תמונה:El aksa 1887.jpg|מסגד אל אקצא בשנת [[1887]]{{הערה|1=Frank S De Hass,Buried cities recovered, or, Explorations in Bible lands : giving the results of recent researches in the Orient, and recovery of many places in sacred and profane history long considered lost;Bradley Philadelphia : (1887)}}
תמונה:El aksa 1906.jpg|פנים מסגד אל אקצא בשנת [[1906]]{{הערה|1=Breen, A. E.A diary of my life in the Holy Land J. P. Smith printing company Rochester, N.Y., (1906)}}
תמונה:Aqsa Mosque 1856.JPG|אל אקצא בשנת [[1856]].
</gallery>
 
====כיפת השלשלת====
{{ערך מורחב|כיפת השלשלת}}
כיפת השלשלת (ב[[ערבית]] "קובת א סלסלה" או "מחכמת דאוד") היא מבנה הניצב במרכז [[הר הבית]], מעט מזרחית ל[[כיפת הסלע]], בנייתה מיוחסת על ידי מרבית המקורות ההיסטוריים והחוקרים המודרניים ל[[עבד אל-מלכ]], שמלך בין השנים 685–705. המבנה, מהקדומים ביותר שעל הר הבית, הוא מבנה קונצנטרי המורכב משני חלקים. המבנה הפנימי מורכב מ[[כיפה (מבנה)|כיפה]] שקוטרה 14 מטר הנסמכת על גבי תוף משושה העשוי מ[[פנדנטיבה|פנדנטיבים]] ומתחת לכל אחד מקדקודיו - עמוד. המבנה החיצוני עשוי מצולע בעל 11 צדדים. במקור, היה המבנה פתוח לגמרי, ללא כל [[קיר]]ות בינות לעמודים, אולם בתקופה מאוחרת יותר נסתמה אחת הצלעות החיצוניות ונהפכה ל[[מחראב]]. הסיבה לבניית המבנה אינה ברורה. המקורות ההיסטוריים מציעים מספר סיבות, ואף החוקרים המודרניים חלוקים ביניהם. החוקרת [[מרים רוזן-איילון]] טוענת כי מבנה זה שימש כמבנה זיכרון בעל משמעות דתית.
 
<gallery widths="150px" heights="150px" perrow="4">
תמונה:Shalshelet.jpg|כיפת השלשלת.
תמונה:Al-Aqsa Mosque, Illustration for La Terre-Sainte et les lieux illustrés par les apôtres, by Adrien Egron, 1837 (5).jpg|כיפת הסלע וכיפת השלשלת. ציור משנת 1837
תמונה:Inner Dome of the Chain.JPG|פנים כיפת השלשלת
תמונה:Mihrab of Dome of the Chain.JPG|גומחת התפילה כיפת השלשלת
</gallery>
 
===המבנים האומיים===
{{ערך מורחב|הגן הארכאולוגי ירושלים}}
[[קובץ:Arche29.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שחזור מצויר של הארמונות האומיים - מתוך שלט בגן הארכאולוגי]]
 
בסמוך להר הבית חשף [[בנימין מזר]] בחפירותיו ארבעה [[ארמון|ארמונות]] ענק, שתוארכו ויוחסו ל[[ח'ליפה]] [[וליד הראשון]] משושלת [[בית אומיה]] ([[705]]-[[715]] לספירה). הארמונות, המכסים למעשה את כל שטח הגן הארכאולוגי (כולל רחבת ה[[תפילה]] בכותל המערבי), נבנו כל אחד מהם סביב חצר פנימית קְטוּרָה (לא מקורה), והיוו יחד קריית שלטון. תיאור מבנים אלו איננו מופיע בתעודות מהתקופה המוסלמית וחשיפתם הייתה הפתעה. זיהוי מבנים אלו לא הושלם. הקמת המתחם נעשתה על ידי יישור השטח ממבנים קדומים יותר והקמת הארמונות על שטח נקי. ככל הנראה הוקמו הארמונות לאחר סיום תהליך שיקום הר הבית ולאחר בניית המסגדים שעליו. הארמונות שימשו את בעליהם לתקופה קצרה בלבד, המתחם כולו נהרס ברעידת האדמה שפקדה את הארץ בשנת [[747]]. בימי שלטון בית עבאס שוקמו הארמונות והמבנים שופצו אך באופן חלקי ובאיכות בנייה גרועה, כבר בשלב זה החלו להשתמש באבני הארמונות לבניית בתים אחרים בירושלים. עם צמצום שטח העיר וזניחת חומות אודוקיה נזנחו הארמונות האומיים לחלוטין וחורבנם הסופי הגיע עם הכיבוש הסלג'וקי של שנת [[1071]] ובבוא הצלבנים לירושלים היה המתחם עזוב. מבנים אלו שכונו ארמונות אך ייעודם המדויק לא ברור לא שימשו לצרכים דתיים וכללו מבנים אדמיניסטרטיביים, מחסנים, מרחצאות, ובתי מלאכה. רוב אבני הארמונות שימשו כמה מאות שנים לאחר מכן לבניית קו ביצורים חדש, על ידי השליטים הפאטימים של ירושלים.{{הערה|1=מ' בן-דב, 'השרידים מן התקופה המוסלמית הקדומה באזור הר הבית', קדמוניות 19- 20 (תשל"ג), עמ' 112- 117.}}
 
המבנה הגדול בקבוצת מבנים אלו סומן על ידי החופר במספר 2 והוא הקרוב ביותר אל מסגד אל אקצא ונחשף מעבר מקורה מהמבנה אל המסגד וייתכן כי מבנה זה שימש כביתו של מושל ירושלים בתקופת ח'ליפות אומיה. חלק מקירות הארמון נבנו בשימוש משני מאבני כתלי הר הבית, שהיו פזורות בשטח לאחר החורבן. הארמון כלל חדרים רבים סביב החצר, והתנשא לגובה של שתיים או שלוש קומות.{{הערה|1=מ' בן-דב, חפירות הר הבית, כתר, ירושלים 1982, עמ' 273- 341.}}
 
===מפעלי מים===
{{ערך מורחב|אספקת המים לירושלים}}
 
תושבי ירושלים המוסלמית הסתמכו על מערכות מים קדומות - מימי [[ירושלים בתקופת בית ראשון|בית ראשון]] ו[[ירושלים בתקופת בית שני|בית שני]] ששימשו במשך מאות שנים, ותוחזקו על ידי שליטי ירושלים ה[[נוצרים]] וה[[מוסלמים]] על מנת למלא את צורכי העיר במים למחיה. בחלוף השנים נזנחו האמות ונהרסו; במקומות רבים התפורר ה[[טיח]], העמודים נסדקו והאמה נפלה. בחלק מהמקרים פגעו חקלאים מקומיים באמה, כדי ליהנות ממימיה לטובת שדותיהם. לבסוף התייבשו האמות, ושליטי ירושלים חיפשו פתרונות אחרים לבעיית אספקת המים לעיר. הפתרון היה בדרך כלל חפירת בריכות אגירה ובורות מים בעיר ובסביבותיה, כמופיע בתיאורו של ה[[גאוגרף]] המוסלמי [[מוקדסי|אל-מֻקַדָּסִי]] בשנת 985 לספירה:
{{ציטוט|תוכן=בירושלים יש שפע של מים (...) מעטים הם הבתים שאין להם בור מים אחד או יותר. בתוך העיר ישנן שלוש בריכות גדולות (...) בשטח הר הבית יש עשרים בריכות מים בגודל עצום, ויש שם כמה רובעים שבהם אין בורות מים ציבוריים, כי אם אלו מקבלים את מימיהם מניקוז הרחובות.}}
 
שפע המים שתיאר אל-מֻקַדָּסִי לא האריך ימים: שנות [[בצורת]] שפקדו את הארץ והזנחת ניקיון הבורות והבריכות, יצרו מחסור חמור במים בירושלים. לעתים היו הבורות והבריכות מתייבשים כבר באמצע הקיץ, ותושבי העיר נאלצו לקנות מים במחיר מופקע מתושבי הכפרים הסמוכים. אלה היו שואבים מים ממעיינות מרוחקים ומביאים אותם בנאדות עור אל תושבי העיר הצמאים. מחיר המים יכול היה להאמיר כל כך, עד כי בשנות בצורת קשות מתו עניי ירושלים בצמא, מפני שלא יכלו לממן את המים שלהם נצרכו.
 
==דמוגרפיה==
===נוצרים===
לאורך הרוב המכריע של התקופה המוסלמית היו הנוצרים, על עדותיהם השונות הרוב ב[[ארץ ישראל]] ובירושלים. שינוי הרכב האוכלוסייה היה אטי והדרגתי. הח'ליף עבד אלמלכ החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא- מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היוונית ובמקביל החל להטביע מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות. עם שינויים אלו החלו חיילים מוסלמיים להתיישב בערים בהם הוצבו כחייל מצב. אך למעשה לא הייתה קיימת מדיניות מוכוונת של יישוב ערבים בארץ ולא מדיניות של המרת התושבים על דתם.
{{הערה|1=[http://www.e-mago.co.il/Editor/history-3002.htm היהודים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי מאמר מאת רבקה שפק ליסק]}}
 
הקהילה הנוצרית העיקרית הייתה היוונית אורתודוקסית שהייתה מורכבת משתי שכבות עיקריות. השכבה העיקרית ה"יוונית" שהייתה האליטה השלטת שהתאפיינה בשימוש בשפה ה[[יוונית]] והיו בעלי המעמד והרכוש בקהילה, ושכבה שנייה שחבריה דיברו [[ארמית]] (סורית) ומעמדם הסוציו אקונומי נמוך יחסית.
 
הכיבוש המוסלמי פגע קשות בשכבה היוונית נוצרית, גל ראשון עזב את העיר וארץ ישראל עם הצבא הביזנטי הנסוג ועבר איתם לשטחים בשליטת האימפריה הביזנטית. פרעות נוספות מלוות בגזירות כלכליות הביאו לגלי הגירה נוספים שהעיקרי שבהם היה לאחר מות [[הארון אל-ראשיד]] והאנרכיה שהשתררה בעקבות אירוע זה. המהגרים שמדרך הטבע היו אלו שיכלו לשאת בעלות הכספית של הגירה ויישוב מחדש, בעוד שהנוצרים מעוטי היכולת ודוברי הארמית נותרו בירושלים ותחת עול השלטון המוסלמי. תנועה ערה של עולי רגל שחלקם נותרו בירושלים לתקופות ארוכות, תיגברו והשלימו את הקהילה הנוצרית אך לטווח הארוך הדלדלו מספרי הנוצרים.
 
תופעה נוספת שהתגברה תחת השפעת נטישת האליטה והרדיפות הייתה נטישת הנצרות והתאסלמות הן בקרב הנוצרים והן בקרב היהודים שחיו תחת אותם תנאים קשים. תופעה זו קיבלה תנופה עם התגברות תופעת ה[[מוסתערבים]] (ב[[ערבית]]: '''مُسْتَعْرِب''' או '''عَرَب مُتَعَرِّبَة''') - תופעה [[סוציולוגיה|סוציולוגית]] המתארת אנשים שאינם ערבים אך חיים ומתנהגים כערבים לכל דבר. החל מסוף [[המאה ה-8]] מורגשת התפשטות תופעה זו באוכלוסיות הלא ערביות של ירושלים שתחילתה באימוץ הערבית כשפה בטקסי פולחן דתיים ולאחר מכן תרגום של ספרי קודש נוצריים לערבית. משהעמיק תהליך ההסתערבות העמיק שימוש בשפה הערבית בחיי יום יום ושימוש בשמות ערביים.
 
במקביל לקהילה היוונית אורתודוקסית התגוררו בירושלים מאמינים של כנסיות קטנות רובן משתייכות לזרמים [[מונופיזיטיזם|מונופיסטים]]. לפני הכיבוש המוסלמי נרדפו קהילות אלו על ידי השלטון הביזנטי אך עם שינוי הנסיבות נוצרה שותפות לגורל בין הנוצרים וסובלנות הדדית מאפיינת את היחסים בין הכנסיות.
 
===יהודים===
לאורך התקופה המוסלמית, התגוררו היהודים בשכונה בדרום העיר. יהודי ירושלים עסקו - לעתים כמונופול - במספר מקצועות. המלומד הירושלמי '''אבו אלמעאלי אלמשרף בן אלמרג'א בן אבראהים אל- מקדסי''' מציין כי חלפני הכספים, צובעי הבדים, וה[[בורסקאות|בורסקאים]] היו יהודים. בירושלים היו אומנים יהודים שעסקו בטוויה - כך שיהודים עסקו בתחום ה[[טקסטיל]] מייצור עד מכירה. בירושלים היה שוק בשם '''שוק היהודים''' בו עסקו יהודים במסחר וערכו [[יריד]]ים. ענף נוסף שפירנס יהודים היה העתקת [[ספרות תורנית|ספרי קודש]] - [[תנ"ך]] ו[[משנה]].
 
מקור הכנסה נוסף עבור יהודי ירושלים הייתה תמיכה בעיקר כתרומות מיהדות התפוצות, כל התורם לירושלים נחשב כמי שקנה זכות ל[[העולם הבא|עולם הבא]]. הקדשים מיוחדים בקהילות בתפוצות שימשו גם הם כמקור הכנסה, הכספים הוזרמו לירושלים באמצעות סוחרים יהודים שסחרו בין נמלי הים התיכון. גמולם של אוספי הכספים היה - בין היתר - אזכור שמם בציבור בעצרת השנתית שעל [[הר הזיתים]] בעת [[הושענא רבה]], אירוע זה - קריאת שם המיטיב קבל עם ועדה על ידי הגאון הייתה כבוד שאין למעלה ממנו.
 
על פי ההלכה המוסלמית ליהודים אסור היה לבנות בית כנסת אך במקורות מוסלמיים ונוצרים מוזכר בית כנסת גם כאיזכור המקום בו נרצחו בני הקהילה על ידי הצלבנים. המקום של בית הכנסת לא נמצא אך הוא מוזכר בכינוי '''המערה''' וייתכן ושכן במבנה תת-קרקעי.
 
הכיבוש המוסלמי הכניס את הקהילה היהודית לתוך ישות מדינית גדולה בה שכנו ופעלו הריכוזים הגדולים ביותר של העם היהודי. במאות השנים הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, מרכז הכובד של העולם היהודי כולו, היה [[יהדות בבל]], [[יהדות פרס]] ו[[ארץ ישראל]]. ישות מדינית זו איחדה את מרבית היהודים ונשמרה גם כאשר היו פילוגים מדיניים, כך שעד שלהי ימי הביניים, התקיימו קשרים מסחריים ותרבותיים פעילים בין המחוזות המרוחקים של העולם האסלאמי.
 
שינוי חשוב נוסף בחיי היהודים שהתרחש בעקבות כיבושי האסלאם הוא תהליך השיערוב, דהיינו החלפת הלשונות העתיקות כמו העברית והארמית בלשון הערבית (החלה להתפתח ה[[ערבית יהודית]]) למרבית הצרכים - לשון הדיבור היומיומי, כתוצאה מכך, במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, לשון הדיבור הייתה ה[[ערבית יהודית]]. מ[[המאה ה-9]] החלו תנועות [[הגירה]] נרחבות מארצות המזרח (פרס ועיראק) לארצות המערב ([[מצרים]] וארצות ה[[מגרב]], כולל [[ספרד]]). הגירות אלה, שהיו קשורות בחלקן גם לסביבה האסלאמית, העבירו את מרכז הכובד היהודי - בערך מהמאה ה-11 - לארצות צפון אפריקה ולספרד.{{הערה|1=מ' גיל, 'שכונות היהודים בירושלים בתקופת הכיבוש המוסלמי הראשונה 638- 1099", '''שלם''', ב (תשל"ח), עמ' 19- 110.}}
 
===קראים===
בשנת [[878]] נכבשה ארץ ישראל בידי [[אחמד אבן טולון]], שליט [[מצרים]]. הקראים ניצלו שינוי שלטון זה ובעקבותיו החלה הגירה ל[[ירושלים]] ול[[ארץ ישראל]]. בעקבות כך עבר ב[[המאה ה-10|מאה העשירית]] מרכז הכובד של התנועה הקראית מ[[ממלכת פרס|פרס]] ו[[בבל]] ל[[ירושלים]]. הקראים הירושלמים נקראו [[אבלי ציון]] או "עדת השושנים". הם קיבלו עליהם חיי עוני, צום וסגפנות, ועסקו בקינה על החורבן. "עדת השושנים" היא תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל ב[[ימי הביניים]], שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה וקראו לעליה המונית לארץ, שתזרז את בוא הגאולה. בירושלים הייתה קיימת ישיבה קראית מרכזית שמשכה תלמידים מכל הארצות והייתה נודעת בחשיבותה. בתקופה זו יצרו חכמים קראים יצירות מרכזיות. את רובן כתבו בשפה הערבית באותיות עבריות. בכל [[הושענא רבה]] התכנסו היהודים בירושלים ב[[הר הזיתים]] וקראו שם כתב חרם כנגד הקראים. הקראים הצליחו לערב את השלטונות לטובתם ולמנוע נוהג זה.
 
לקהילה הקראית בארץ ישראל ובירושלים במיוחד היה מעמד נכבד בתקופה המוסלמית, ונראה שמעמדם היה בכיר ממעמד ה[[יהדות רבנית|יהודים הרבניים]] בארץ. הקראים שימשו בתפקידים בכירים בחצרות השליטים כמזכירים, רופאים, גובי מסים, ועוד, מוזכר גם קראי שמונה לתפקיד מושל ירושלים. הקהילה הקראית בירושלים חרבה ב-[[1099]], עם כיבוש העיר בידי ה[[צלבנים]].
 
מנהיגי הקהילה היו פעילים בבנין העיר ועידוד העלייה אליה באותם ימים והפכו לרוב המכריע בירושלים ובארץ ישראל, הדעות שלהם התקבלו על ידי רבים מהרבנים והם הושפעו ממנה.
 
[[סהל בן מצליח הכהן]], רב קראי יליד ירושלים שקריאתו למען העלייה לארץ ישראל, הייתה ייחודית בנמרצותה ובעוצמתה בתולדות עם ישראל עד ימי ה[[ציונות]] המודרנית. באחת מאגרותיו הקוראות לעליה ארצה הוא מספר על החיים של אבלי ציון בירושלים, קורא לעליה ואומר:
 
{{ציטוטון|אחינו ישראל! בבקשה מכם, תנו יד לה' ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם... היקבצו לעיר הקודש וקבצו את אחיכם! ... אחינו! עד אנה אתם מתרפים ומואסים בארץ אלוהים ונחלת צבי צבאות גויים ביד אויבים... ועתה אחינו! שובו לארץ אבותיכם והיעזרו עם אחיכם נגד אולם ההיכל, ככתוב: 'שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה' ... ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה.}}
 
[[דניאל בן משה אלקומיסי]], מטיף, הוגה דעות ו[[פרשני המקרא|פרשן מקרא]] [[יהדות קראית|קראי]] עלה לירושלים והיה הדמות המרכזית באיחודם של כל הזרמים הקראים. הוא הפך לאחד הקראים המפורסמים ביותר, הרבה בזכות קריאתו לעלות לישראל, לשקם את ירושלים ולהופכה למרכז רוחני שיביא לגאולת העם כולו:
 
{{ציטוטון|שמעו אל ה', קומו ובואו אל ירושלים ונשובה אל ה', ואם לא תבואו, כי אתם הומים ואצים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמישה אנשים ומחייתם עמם למען נהיה לאגודה אחת, ולהתחנן אל אלוהינו תמיד על הרי ירושלים}}.
 
==ראו גם==
* [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]]
* [[האימפריה המוסלמית]]
* [[הגריזם: היווצרות העולם האסלאמי]]
* [[יהדות ארצות האסלאם]]
 
==לקריאה נוספת==
* [[שלמה דב גויטיין]], היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, יד בן צבי ירושלים תש"ם.
* [[יהושע פראוור]] (עורך), ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז.
* [[משה גיל]], ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634). (שלושה כרכים), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1983.
* [[דן בהט]], '''אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים''', ירושלים: [[הוצאת כרטא]], 1994.
* [[מרדכי נאור]] (עורך), '''ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו''', תל אביב: [[הוצאת ידיעות אחרונות]].
* [[זאב וילנאי]], '''ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה''', א-ב, ירושלים 1972.
* [[דוד קרויאנקר]], '''אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה''', ירושלים 1993.
* מאיר בן-דב, '''ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית''', תל אביב 1983.
* [[עמיקם אלעד]] Medieval Jerusalem and Islamic Worship: Holy Places, Ceremonies, Pilgrimage. E.J. Brill, Leiden, 1995.
 
==קישורים חיצוניים==
* {{קתדרה|[[משה גיל]]|הקדשת נכסים וממון על ידי נוצרים ויהודים לטובת ירושלים בתקופה הכיבוש המוסלמי הראשונה (638–1099)|18.7|18, ינואר, 1981}}
* {{קתדרה|[[משה גיל]]|עוד לעניין 'מלחמת ששים השנים'|20.15|20, יולי 1981, עמ' 50-47}}
* {{קתדרה|[[חגי בן שמאי]]|לתולדות השכונה הקראית בירושלים|70.3|70, ינואר 1994, עמ' 74-59}} ([http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70059.html קישור טקסטואלי באתר סנונית])
* {{קתדרה|[[משה גיל]]|בענייני ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה|70.6|70, ינואר 1994, עמ' 58-29}} ([http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70029.html קישור טקסטואלי באתר סנונית])
* {{קתדרה|שמעון גת|הסלג'וקים בירושלים: דימוי היסטורי במבחן|101.5|101, אוקטובר 2001, עמ' 124-91}}
** {{קתדרה|[[משה גיל]]|היסטוריה וסנגוריה|107.9|107, אפריל 2003, עמ' 198-194}}
* {{הארץ|ניר חסון|בניגוד לדימוי האכזרי, המוסלמים היו דווקא כובשים נוחים|2504709|5 בדצמבר 2014}}
 
===חיבורים על שבחי ירושלים===
* {{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית|44.6|44, יוני 1987, עמ' 26-21}}
* {{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|על ירושלים באסלאם הקדום|51.6|51, אפריל 1989, עמ' 66-35}}
* {{קתדרה|עפר לִבנה-כפרי|על תפילות במדריך ירושלמי לעולי הרגל המוסלמים|66.6|66, דצמבר 1992, עמ' 60-57}}
* {{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|ירושלים – 'טבור הארץ' במסורת האסלאם|69.10|69, ספטמבר 1993, עמ' 105-79}}
* {{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|מסורות אסלאמיות על ירושלים בין יהדות לנצרות|83.4|83, אפריל 1997, עמ' 54-45}}
* {{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|ירושלים וקדושת ערי הספר המוסלמיות|94.4|94,דצמבר 1999, עמ' 88-75}}
 
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|טורים=כן}}
 
[[קטגוריה:ירושלים: היסטוריה]]
[[קטגוריה:התקופה הערבית בארץ ישראל]]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/ירושלים_בתקופה_המוסלמית_המוקדמת"