יחסי אישות (הלכה) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה, אחידות במיקום הערות שוליים
מ ←‏פתיח: , ניסוח
שורה 16:
איש ואישה [[נישואים בהלכה|נשואים]] מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, חוץ מזמן ה[[נידה]] שבו הם אסורים זה על זה. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת באופן המותאם למצבם של בני הזוג. בהלכה ישנן דוגמאות הקובעות פרקי זמן של בין אחת ליום ועד אחת לחצי שנה, לפי עיסוקו של הבעל. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה [[מצוות עונה]], אך לפי הפסיקה די בכוונתו לשמח את אשתו באמצעות יחסי המין כדי להפוך אותם לדבר מצווה.
 
היהדות רואה את התשוקה ואת ה[[הנאה]] ביחסי אישות כמרכיבים חיוביים, כלובלבד עודשהשימוש איןבהם [[עבירהייעשה (יהדות)|עבירה]]גם בעצםלשם קיום היחסיםמצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש ה[[חומר (פילוסופיה)|חומר]] כשהוא נעשה ב[[כוונה (יהדות)|כוונה]] נכונה ובאופן של [[קודש וחול|קדושה]] ו[[צניעות (יהדות)|צניעות]]. עם זאת, היו פוסקים שהתנגדו להפרזה ביחסי אישות, וה[[רמב"ן]] מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "[[נבל ברשות התורה]]".
 
יחסה של היהדות למין קשור באופן מהותי ליחסה לצרכים גופניים בכלל, כגון אכילה, שתייה וכדומה. ה[[רמב"ם]] כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, ובפרט שהאכילה, השתייה ואף הבעילה ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא{{הערה|"צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד... יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתייה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד... וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע" ({{רמב"ם||דעות|ג|ב}})}}, כמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו"{{הערה|{{תנ"ך|משלי|יג|כה}}}}.