|
המאורעות של שנות ה-40 יצרו, בסופו של דבר, נוסחה שעד כה לא נמצא לה תחליף טוב יותר להמשך קיומה של מדינה לבנונית, המאפשרת למארונים בפרט ולנוצרים בכלל, לחוש ביטחון ויציבות בארצם. בעקבות הפשרה, נהנו המארונים מיתרון יחסי לעומת מעמדם בשנות ה-20. שוב לא הייתה כל סיבה לזהותם עם כוח חיצוני שנוא הם שלטו מתוקף הסכמה לאומית רחבה. היציבות התערערה כאשר היו חריגות מנוסחה זו או כאשר נעשו ניסיונות לבצע חריגות. גורמים שראו עצמם נפגעים, התקוממו נגד השינויים הכפויים ולא הסכימו לקבלם.
באמצע שנות ה-40 היו המארונים העדה הגדולה בלבנון, כ-300,000, ובמידה רבה היו הקובעיםעצבו את הצביון הלאומי שלה. יחד עם זאת, רבים מהם כבר היגרו, ומרכזםלאמריקה, שהפכה למרכז השני בגודלו היהשל באמריקה,בני הקהילה המארונית כ-150,000. ערב קום מדינת ישראל, היו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מארונים. הכפריים ישבו בשלושה כפרים בלבד: [[כפר בירעם]], [[גוש חלב]], ומנסורה. העירוניים התרכזו בשלוש הערים הגדולות, רובם (3,500-4,000) ב[[חיפה]]. מרכזי נציגותם היו בחיפה וב[[יפו]] וכולם היו נתונים למרותו של האפטריארך המארוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים-לאומניים, המארונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו ב[[התנועה הלאומית הפלסטינית|תנועה הלאומית]].{{הערה|[[יעקב שמעוני]], '''ערבי ארץ ישראל''', תל אביב: [[עם עובד]], תש"ז, עמ' 123.}}
שני תהליכים שהתרחשו בשנות ה-50 וה-60 גרמו לערעור היציבות בלבנון.
* יחסו של העולם הערבי ללבנון בשנות ה-50. כוח פוליטי חדש החל להתגבש בעולם הערבי: ה[[לאומיות]] בהתגלמותה ה[[פאן-ערביות|פאן ערבית]] נוסח [[גמאל עבד אל נאצר|נאצר]]. לאוכלוסייה המוסלמית בלבנון היההיתה מטען רגשיזיקה גדול של קשרחזקה ללאומיות הערבית, אולם השלטון המארוני בלבנון בשנות ה-50, לא הגיב בהתאם לציפיותיהם של חלק גדול מהמוסלמים. הוא המשיך באוריינטציה המערבית ברמה של מדיניות-החוץ הלבנונית, ולא הסכים להשתלב במבנה הפוליטי שנאצר ביקש להקים. בקרב מוסלמים רבים קמה,התעורר כמובן,תסכול צעקה על העובדה,מכך שבעתות מבחן לאחד מיסודותיה של האמנה הלאומית, מגיבים המארונים תגובה המעוררת סימן שאלה חדש ביחס ללאומיותם.
* בשנות ה-50, ואפשר שגם בשנות ה-60, חל בלבנון שינוי חברתי-כלכלי, שהפך את אמנת 1943 למסמך מיושן. השתנתה המערכת הפנימית של האיזונים בין העדות בלבנון, בעיקר בגלל תנועות דמוגרפיות פנימיות, כמו למשל, עלייתם של המוסלמים השיעיים לדרגת העדה הגדולה ביותר בלבנון והמשך מגמת ירידתם היחסית של המארונים בסך-כל אוכלוסיית לבנון. ואולם, למרות זאת, המארונים והסונים עדיין שולטים בלבנון. אך ככלוכל שהתרחבה רמת הציפיות של אותן שכבות, וככל שגבר תסכולן מביצועי הממשל על שאינו מקדיש משאבים לפתרון בעיותיהם, כן תפחה חבית אבק השריפה. ב-1958 הופיע "נפץ" בדמות ההשפעה המצרית, בעיקר לאחר איחוד סוריה ומצרים בראשית 1958. כעבור שלושה חודשים פרצה מלחמת אזרחים לבנונית נוספת, אף כי מאוד קצרה. שנים אחדות לאחר מכן, פרצה [[מלחמת האזרחים בלבנון|מלחמת האזרחים הגדולה]]. הגורם הפעם היו ה[[פלסטינים]], שביססו את אחיזתם בחלקים שונים של לבנון, תוך-כדי הסתמכות על אוכלוסייה פלסטינית ממורמרת ועל התמרמרות של גורמים רביםנוספים בחברה הלבנונית שמצאו לעצמם אפיק ביטוי בדמותו של כוח חיצוני, אשר ביקש לערער את הסטטוס-קוו שהושג בסיוע האמנה הלאומית בלבנון.
לבנון שקעה במלחמת אזרחים ממושכת, שממנה יצאו המארונים חלשים יותר. הביטוי המכאיב ביותרהעיקרי לשקיעה זו של המארונים ניכר בהגירה: מארונים רבים נוספים, כ-400-300 אלף איש, נטשו את לבנון בדרכם למדינות שמעבר לים. כיום מהווים המארונים בלבנון 23 או 22 אחוז בלבד מהאוכלוסייה. ועבורם זו טרגדיה.
גם [[מלחמת שלום הגליל]] לא הביאה עימה שינוי מבחינת המארונים: כגודל הציפיות של מארונים רבים מהמלחמה, כך גם גדול אכזבתם מתוצאותיה: המארונים עדיין מאמינים כי לבנון שלהם, אך יותר ויותר מתברר, שאמונה זאת מיושנת ובלתי-ריאלית. יתרה מזאת: השלכות מלחמת "שלום הגליל" אף החמירו את הפיצול בשורות העדה המארונית, פיצול המוצא ביטוי באלימות פנים-עדתית בהיעדר הנהגה מרכזית מלוכדת. ברור גם לרוב המארונים, שפטרון חיצון אינו בנמצא לאחר שישראל זנחה את לבנון.
|
