ג'ואקינו רוסיני – הבדלי גרסאות

רוסיני נולד להורים מוזיקליים - אביו היה נגן [[קרן יער|קרן]] ואמו [[זמר]]ת, ונטבל ביום הולדתו בשם Giovacchino, אך נודע בשמו המקוצר Gioacchino. כילד למד לנגן ב[[כינור]] וב[[צ'מבלו]], ונתברך בנוסף בקול נעים לאוזן. אמו דחתה בתוקף את הצעתו של אחיה, ל[[סירוס|סרסלסרס]] את הבן המוכשר על מנת [[קסטרטו|לשמר]] את [[קולות (מוזיקה)|קול ]] ה[[סופרן]] שלו, ורוסיני היה אסיר תודה לה על כך. בגיל 14 עבר ל[[קונסרבטוריון]] של [[בולוניה]] ושם למד [[הלחנה]] וגם נגינה ב[[צ'לו]] וב[[פסנתר]]. ארבע שנים מאוחר יותר השלים את חוק לימודיו כשבאמתחתו כבר [[אופרה]] אחת ומספר [[יצירה (מוזיקה)|יצירות]] מוזיקליות]].

בשנים שלאחר מכן כתב רוסיני אופרות רבות, אשר לא נתפרסמוהתפרסמו במיוחד. האופרה ''Tankred'', אותה הלחין בשנת 1813, הייתה להצלחתו הראשונה. הוא המשיך בהלחנת אופרות ל[[בית אופרה|בתי אופרה]] איטלקיים, ובשנת 1815 מונה למנהלם של שני בתי האופרה של [[נפולי]]. חוזה ההעסקה שלו חייב לכתוב אופרה אחת מדי שנה לכל אחד מבתי האופרה, אך לא מנע ממנו לעבוד עבור ערים אחרות.

לא כל האופרות שהלחין התקבלו בעין יפה: הופעות הבכורה של "[[הספר מסביליה]]" ושל "'''[[סינדרלה(אופרה)|סינדרלה]]'''" (La Cenerentola) ב[[רומא]] לא היו הצלחה מסחררת. רק בבימויים מאוחרים יותר זכו לאהדת הקהל. בנאפולי הכיר רוסיני את איזבלה קולבראן, זמרת אופרה לה נישא בשנת 1823 וממנה התגרש בשנת 1836. לאחר שהות בת חמישה חודשים ב[[לונדון]], שם הובטח לו שכר נאה ב-''King's Theatre'', קיבל בשנת 1824 את ניהול האופרה האיטלקית ב[[פריז]]. שנתיים מאוחר יותר היה למלחין החצר המלכותי ולמפקח הכללי על השירה ב[[צרפת]].

ב-[[1829]] הלחין את "[[וילהלם טל (אופרה)|וילהלם טל]]", האופרה האחרונה שכתב. בסך הכול הותיר אחריו במהלך שני עשורים, 39 אופרות שונות. בפרק זמן זה קנה לעצמו שם של אומןאמן ה[[אופרה בופה]] (האופרה הקומית), אף שכתב גם אופרות רציניות. בשנת [[1830]] איבד את משרותיו הרשמיות, לאחר שמלך צרפת נאלץ לוותר על כיסאו בעקבות [[מהפכת יולי]]. באמצעות פנייה לרשויות, הצליח רוסיני להבטיח לעצמו קצבה לכל החיים.

ליצירותיויצירותיו החשובות בתקופה שלאחר כתיבת האופרות משתייכותהן ה"סטאבאט מאטר" והו-''Petite Messe Solennelle'', שהיא יצירה בת 90 דקות על אף שמה. לחניו מוכרים בזכות אלמנט הבדיחה שבהם, וגם הכותרות שנתן ליצירותיו ("אטיודים אסטמתיים", "ואלס מעונה", "חטאים של זיקנה") מעידות על חוש ההומור שלו.

רוסיני סבל מ[[דיכאון]], בעיקר במחצית השנייה של חייו, שנבע כנראה מ[[מחלת מין]] בה נדבק בנעוריו,. והואהוא מת מסיבוך של ניתוח ב[[מעיים|מעיו]]., נקברונקבר בבית הקברות ב[[פר לשז]] שבפריז בשנת 1868. ב-1877 הועבר גופו ל[[פירנצה]] שבאיטליה מולדתו, אך מערת הקבורה הריקה בפריז נשארה ומוקדשתמוקדשת עד היום לזכרו.