תעלת סואץ – הבדלי גרסאות

'''תעלת סואץ''' (ב[[ערבית]]: '''قناة السويس''') היא [[תעלת מים]] מלאכותית העוברת ב[[מצרים]], ממערב ל[[מדבר סיני]] ומשמשת למעבר [[אונייה|אוניות]] מ[[מזרח אסיה]], [[האוקיינוס ההודי]] ו[[הים האדום|ים סוף]], ל[[הים התיכון|ים התיכון]] ול[[אירופה]]. אורכה 162.5 ק"מ והיא נמתחת בין הערים [[פורט סעיד]] ו[[פורט פואד]] בצפון, לבין העיר [[סואץ (עיר)|סואץ]] בדרום. רוחבה של התעלה נע בין 100 ל-200 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים.

ב-[[6 באוגוסט]] [[2015]] נחנכה [[תעלת סואץ החדשה]] המקבילה לתעלה הקיימת ואורכה 72 ק"מ{{הערה|{{ynet|רועי קייס|"החלום המצרי" מתגשם: תעלת סואץ 2|4680781|17 ביולי 2015|}}}}. בכך מתאפשרת תנועה דו-סטרית של אוניות. תקוות המצרים שהתעלה הכפולה תניב הכנסה של כ-13 מיליארד [[דולר אמריקני|דולר]] בשנה, כפליים מן ההכנסה הנוכחית ותייצר "מיליון" (לדברי א-סיסי) משרות חדשות.

בתוואי התעלה היו כבר ניסיונות קודמים לכריית מעבר ימי. אולם התעלות שנחפרו נסתמו בחולב[[חול]]. [[האימפריה הרומית|הרומאים]] עשו שימוש באזור למעבר של [[סירה|סירות]] קטנות וקראו לו '''תעלת הפרעונים'''.

כריית התעלה הנוכחית החלה ב-[[25 באפריל]] [[1859]] ונמשכה 10 שנים עד [[1869]]. הכרייה נוהלה על ידי חברה [[צרפתים|צרפתית]] בראשותו של [[פרדיננד דה לספס]] עבור ממשלות מצרים ו[[צרפת]]. על-פי הערכות שונות, כמיליון וחצי [[פועל|פועלים]] מצרים הועסקו בעבודות הבנייה וכ-125,000 מהם מתו תוך כדי העבודות, בעיקר מ[[כולרה]]. החיבור הימי בין [[מפרץ סואץ]] לים התיכון נוצר ב-[[15 באוגוסט]] [[1869]]. התעלה נחנכה בטקס חגיגי בהשתתפות נציגים רמי מעלה מכל העולם ב-[[16 בנובמבר]] [[1869]], ונפתחה רשמית לשיט ב-[[17 בנובמבר]] במשט חגיגי בן שלושה ימים מ[[פורט סעיד]] ל[[פורט איברהים]] שבסואץ. בראש המשט, שכלל 68 כלי שיט מכל העולם, עמדה ה"איגל" הצרפתית, ועל סיפונה הקיסרית [[אז'ני דה מונטיז'ו]], אשתו של [[נפוליאון השלישי]]. מאוחר יותר מכרה ממשלת מצרים את חלקה בתעלה ל[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת הבריטית]], על מנת להחזיר [[הלוואה|הלוואות]] בינלאומיות. כתוצאה מכך, נכנסו כוחות בריטים לאזור ב-[[1882]] על מנת לשמור על האינטרסים הבריטיים, והחלה ה[[הגמוניה]] הבריטית על מצרים. ב-[[1888]], [[אמנת קושטא]] קבעה שתעלת סואץ תשרת באופן שווה את כל המדינות גם בזמן [[מלחמה]]. ב-[[1936]], [[בריטניה]] ומצרים חתמו על [[ההסכם האנגלו-מצרי (1936)|הסכם]] שיאפשר נוכחות של [[הצבא הבריטי]] בתעלה למשך 20 שנים.

בתחילת [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]], עם התקרבות המועד לסיום תקופת [[ההסכם האנגלו-מצרי (1936)|ההסכם]], נערכו שיחות בין הבריטים לבין המצרים בנוגע להמשך נוכחות הצבא הבריטי. לבסוף הכוחות הבריטים נסוגו ב-18 ביולי [[1956]].

בעקבות רצונו של [[גמאל עבד אל נאצר]] לגייס [[כסף (אמצעי תשלום)|כספים]] לבניית [[סכר אסואן]], הכריזה מצרים על [[הלאמה|הלאמת]] התעלה ב-[[26 ביולי]] [[1956]], ואסרה על [[אונייה|אוניות]] ישראליות לעבור בה. בתגובה, תכננו הממלכה המאוחדת ו[[צרפת]] את [[מבצע מוסקטר]] לכיבוש אזור התעלה בתיאום עם [[ישראל]]. על פי התכנון המוקדם בין הממלכה המאוחדת וצרפת, כבשה ישראל את [[חצי האי סיני]] ובתוך שבוע הגיעה עד לקו המים. לאחר כניסתה של ישראל למלחמה, פלשו כוחות צרפתיים ובריטיים למצרים על-פי ההסכם, וכבשו חלקים ממנה, כאשר מטרתם הייתה להחזיר לידם את השליטה בתעלה ולהפיל את שלטונו של נאצר. בתגובה, טיבעו המצרים אוניות בתעלה וחסמו אותה ו[[מדינות ערב]] שיבשו את אספקת ה[[נפט]] לעולם. כהמשך להשתלשלות האירועים, לחצה [[ארצות הברית]] מדינית וכלכלית על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים. לאחר סיום הקרבות הכריז [[האומות המאוחדות|האו"ם]] על תעלת סואץ כרכוש מצרים.

השיט בתעלה מתבצע בשיירות ואורך בין 11 ל-16 שעות, כשביום אחד עוברות בה כ-80 אוניות: שתי שיירות מדרום לצפון, ושיירה אחת בכיוון ההפוך. השיירות חולפות זו על פני זו [[האגמים המרים|באגם המר]] הגדול ובסמוך לעיר [[קנטרה]]. מדי שנה עוברות בתעלה כ-20,000 ספינות בנפח מטען של כ-400 מיליון טונות, המהווים כ-10% מתנועת הספינות בעולם. התעלה מאפשרת מעבר ספינות ב[[הדחק]] של עד 150,000 טון, עם [[שוקע]] גוף של עד 20 מטר. קיימות תוכניות להעמיק את התעלה כדי לאפשר מעבר אוניות אף בשוקע של 22 מטר בעתיד, דבר שיאפשר מעבר של [[מכלית|מיכליות]] ענק בתעלה{{הערה|1= [http://af.reuters.com/article/idAFJOE66P09P20100726 רויטרס מצטט הודעה של מנהל החברה הממשלתית המצרית שמפעילה את התעלה]}}.