ארטילריה – הבדלי גרסאות

מקורו של המונח ארטילריה הוא ככל הניראה בשפה ה[[צרפתית]], ושימוש במונח נעשה לראשונה כבר במהלך [[המאה ה-13]]. באותה התקופה המילה הצרפתית הקדומה "artillier", אשר משמעותה המילולית היא "חרש-נשק", היוותה לדעת רבים את הבסיס למילה ארטילריה השגורה בשפות מודרניות רבות על פני הטיותיה השונות. בתקופות מוקדמות שימש המונח לתיאור שורה ארוכה של אמצעי נשק שונים, אך מאוחר יותר הוא קיבל משמעות צרה יותר הקשורה בתיאור הכוח המתפעל את התותח.{{מקור}}

 

 

בימינו בדרך כלל [[חיל תותחנים|כוח התותחנים הצבאי]] איננו כולל כלים ארטילריים קלים למדי או כאלו המיועדים לפגיעה בטווח רחוק במיוחד. באופן זה כלים קלים כדוגמת המרגמות מוצבים לרוב ב[[חזית (לחימה)|קו החזית]] ומפוזרים בקרב כוחות ה[[חיל רגלים|רגלים]] ו[[חיל שריון|השריון]] ה[[יסוד התנועה (אסטרטגיה)|מתמרנים]] ומופעלים על ידיהם. בדומה לכך גם [[טיל קרקע-קרקע|טילי קרקע-קרקע]], אשר אופיים דומה לזה של הארטילריה (אך בדרך כלל אמצעי לחימה אלו משוגרים הרחק מ[[עורף (מלחמה)|עורף האוייב]]), לא ימצאו את מקומם בשורה אחת עם כוחות התותחנים (לרוב יהיה מקומם ב[[חיל אוויר|חיל האוויר]] או בחיל ייעודי משלו, כגון חיל החלל או חיל הטילים). יתר על כן, בניגוד ל[[רקטה|רקטות]], טילי קרקע-קרקע אף אינם נחשבים בדרך כלל לכלי נשק ארטילריים.

הצורה הנפוצה ביותר של ארטילריה בימינו היא '''[[הוביצר|תותחי ההוביצר]]'''. בניגוד לכלי נשק ארטריליים אחרים, כלי נשק ארטילריים אלו מבוססים על [[תותח]]. הם מאופיינים בקנה ירי ארוך (לרוב בין 4 ל-9 מטרים אורכו) ורחב (בדרך כלל בין 120 ל-200 מ"מ [[קליבר]]), וכיאה לתותח התחמושת אותה הם משגרים היא [[פגז|פגזים]]. עקב גדולם הרב, בצבאות המערביים המודרניים מרבית דגמי תותחי ההוביצר הם [[תותח מתנייע|מתנייעים]], כלומר מבוססים כ[[רכב קרבי משוריין]], בין אם באמצעות [[גלגל|גלגלים]] בלבד ובין אם על ידי [[זחל"ם]]. לחלופין, קיימים בנמצא גם תותחי הוביצר נגררים, אשר לפריסתם בשטח יש בדרך כלל צורך ב[[משאית]] או [[נגמ"ש]].

 

 

אמצעי ארטילרי שלישי בשדה הקרב המודרני הוא '''[[משגר רקטות|משגר הרקטות]]'''. מבחינות רבות דומה משגר הרקטות לתותח ההוביצר – הוא מתופעל על ידי מספר רב של אנשי צוות, בניגוד למרגמה הוא לרוב ייפרס ב[[עורף (מלחמה)|עורף]] וגוף הירי שלו יהיה בדרך כלל ארוך (לרוב בין 3 ל-9 מטרים אורכו) ורחב (ברוב המקרים למעלה מ-150 מ"מ קליבר, ולעתים אף משמעותית למעלה מכך). עקב ממדיו הגדולים משגר הרקטות יינשא לרוב באופן מתנייע, בדרך כלל על גבי רכב משוריין או משאית. עם זאת, קיימים מספר הבדלים בולטים בין תותח ההוביצר למשגר הרקטות. ראשית, משגר הרקטות משגר רקטות ולא פגזים (בניגוד לפגזים, הרקטות נושאות [[מנוע רקטי|מנוע ייעודי]]). שנית, לעתים רבות משגרי הרקטות הם רב-קניים, כלומר כוללים מספר קני ירי המאפשרים ירי מספר רב של רקטות במקביל. ובעוד ישנם משגרי רקטות חד-קניים, כלומר בעלי קנה אחד, ישנם משגרי רקטות גם בעלי עשרות קני שיגור. עקב היותם של משגרי רקטות לעתים רבות רב-קניים (בעוד תותחי הוביצר הם תמיד חד-קניים), עומד הבדל בולט בין שני כלי נשק אלו: קצב האש של משגרי הרקטות יהיה בדרך כלל רב יותר. גם אם טעינת פגזים היא פעולה מהירה יותר מטעינת רקטות, האפשרות לירי מספר רב של רקטות במקביל גורם לקצב ירי גבוה יותר. הבדל חשוב אחרון הוא בטווח הירי המרבי: אל מול טווח ירי מרבי של כמה עשרות קילומטרים אצל תותח ההוביצר, טווח הירי המרבי של משגרי הרקטות מגוון. בעוד ישנן רקטות קלות בעלות טווח ירי של כעשרה קילומטרים בלבד, קיימים גם משגרי רקטות בעלי טווי שיגור מרבי של מאות קילומטרים בודדות.

התעשייה הצבאית הסובייטית, ומאוחר יותר זו הרוסית, ייצרה עשרות אלפי תותחי הוביצר נגררים ומתנייעים לצד כמויות גדולות גם כן של משגרי רקטות. בשירות עשרות רבות של צבאות, לרבות אלו של [[מדינות ברית המועצות לשעבר]], מדינות [[הגוש הקומוניסטי]] לשעבר ב[[מזרח אירופה]] ואף צבאות רבים ב[[אסיה]] וב[[אפריקה]], נמצאים כיום ארטילריה מתוצרת סובייטית בכמויות ניכרות. במהלך [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] ו[[שנות ה-60 של המאה ה-20|ה-60]] החלו להיכנס לשירות בצבאות אלו תותח ההוביצר הנגרר 122 מ"מ [[2A18]], תותח ההוביצר המתנייע 122 מ"מ [[2S1]] ומשגר הרקטות 122 מ"מ [[גראד|BM21]]. שלושה דגמי ארטילריה אלו מהווים גם בימינו רכיב עיקרי ברבים מכוחות הארטילריה בעולם. בעשורים הבאים, לאורך [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] [[שנות ה-80 של המאה ה-20|ה-80]] ו[[שנות ה-90 של המאה ה-20|ה-90]] החל בברית המועצות ייצור של דגמים מתקדמים יותר: תתוחי ההוביצר הנגררים [[2A36]] ו-[[2A65]] בעלי 152 מ"מ קליבר, תותחי ההוביצר המתנייעים [[2S3]] וה-[[2S5]] בעלי 152 מ"מ קליבר ומשגרי הרקטות [[BM-27 אוראגן|BM27]] ו-[[BM-30|BM30]] בעלי 220 ו-300 מ"מ קליבר בהתאמה. הגירסאות המאוחרות הללו יוצרו על ידי ברית המועצות בעיקר לצורך שימושה עצמי, ועל כן הן זמינות כיום בעיקר בקרב מדינות ברית המועצות לשעבר. עם זאת, ובניגוד לדגמים הסובייטים-רוסיים המתקדמים של תותחי ההוביצר, הדגמים המתקדמים של משגרי הרקטות תוצרת ברית המועצות ידעו [[ייצוא]] רב יותר, וכיום אפשר למצוא כמויות משמעותיות שלהן גם ב[[הרפובליקה העממית של סין|סין]], [[הודו]], [[פקיסטן]] וכן מספר רב של מדינות במזרח התיכון ובאפריקה.

 

 

מן הצד השני, בצבאות [[העולם המערבי|המערב]], נפוצים כיום שלושה דגמי תותחי הוביצר מתנייעים אשר ייצורם החל בארצות הברית במהלך שנות ה-60: ה-155 מ"מ [[תותח מתנייע M-109|M109]], ה-203 מ"מ [[תותח מתנייע M110|M-110]] וה-175 מ"מ [[תותח מתנייע M107|M-107]]. ובעוד תהליך הפיתוח של שני התותחים האחרונים, בעלי הקליבר הגבוה, הופסק במשך השנים, לאורך כל העשורים האחרונים זכה ה-M109 למספר רב של גירסאות ושיפורים, והוא נפוץ כיום בצבאות רבים ברחבי העולם. לצד ה-M109, החלו האמריקאים לייצר במהלך שנות ה-2000 גם את תותח ההוביצר הנגרר [[M777]] בעל הקליבר הזהה ל-M109 (כאמור, 155 מ"מ), אך דגם זה לא יוצא אל מחוץ לארצות הברית ונפוץ כיום בשורות [[הכוחות המזויינים של ארצות הברית]] בלבד. בדומה לתותחי ההוביצר המתנייעים האמריקאים, ארצות הברית החלה לייצר בשנות ה-80 גם את משגר הרקטות 227 מ"מ [[משגר רקטות M-270 MLRS|M270]], אשר מהווה חלק משמעותי בכוחותיהם הרקטיים של מדינות מערביות רבות ברחבי העולם.