כלכלת הונג קונג – הבדלי גרסאות

'''כלכלת [[הונג קונג]]''' היא [[כלכלת שוק]] מודרנית, המבוססת על [[סחר בינלאומי]] ותעשיית שירותים ענפה. למרות גודלה הזעיר והיותה נתונה תחת שלטון זר, הפכה המושבה לשעבר שער ראשי לייבוא, ייצוא והשקעות עבור מחוז גואנגדונג ב[[סין]] וסין בכללה, ולמרכז סחר, בנקאות, ביטוח ותעבורה מרכזי במזרח אסיה.

הונג קונג נעדרת משאבים טבעיים כמעט לחלוטין, וכל המזון וחומרי הגלם הדרושים לשבעת מיליון תושביה חייבים להיות מיובאים. בהתאם, שיעור היצוא והיבוא של הונג קונג נרחב מאוד ועולה בהיקפו על התמ"ג הכולל של השטח המנהלי המיוחד.

במהלך העשורים האחרונים, ובמיוחד מאז תחילת שנות התשעים, מתאפיינת כלכלת הונג קונג במעבר הולך וגובר לשירותים פיננסיים ומכירות. היקף התרומה לתמ"ג מייצור, שהיה שווה בערכו לערך לזה של מכירות והשירותים קטן היום פי חמישה מכל אחד מהם בנפרד.

כלכלתה של הונג קונג תלויה בשנים האחרונות בסין, ובאופן גובר והולך מאז העברת השליטה במושבה מ[[הממלכה המאוחדת|בריטניה]] לסין. בשנת [[1998]] חוותה המושבה לשעבר את הירידה הראשונה בתולדותיה בתמ"ג, ובשש השנים שאחרי כן חוותה ירידה בארבע נוספות. כיום, נמצא התמ"ג של הונג קונג בשיעור נמוך יותר, במחירי 2000, משיעורו בשנת [[1992]]. החל משנת [[2004]], עם זאת, ניכרת בכלכלת הונג קונג התאוששות מה.

שיעור האבטלה, שהיה נמוך מ-2.5 אחוז בממוצע לאורך שנות השמונים (קרוב לתעסוקה מלאה) הגיע עד 7.9 בשנת [[2003]]. ראשית העלייה מיד עם המעבר לשלטון סין—שהביא לקפיצת שיעור האבטלה מהיקף של 70 אלף מובטלים בשנת [[1997]] לכ-200 אלף כעבור שנה. ההשפעה מוחרפת ככל הנראה גם כתוצאה מקיפאון בגידול בהיקף האוכלוסייה, בהגירה ובמספר העובדים, ובמקביל הזדקנות והשתנות המבנה הדמוגרפי של שוק העבודה.

* '''מדיניות הגירה''': בהונג קונג ננקטה לאורך שנים מדיניות הגירה כמעט לא מוגבלת. כתוצאה מכך, גדלה הונג קונג בקצב מהיר במיוחד, מ-750,000 עם תום המלחמה ל-3.1 מיליון בשנת [[1961]] ו-4.5 מיליון בשנת [[1975]].

התוצאה, מנקודת מבטם של חסידי השוק החופשי, הייתה מפליאה. למרות מעורבות מזיקה של הממשלה, מנקודת מבטם, בעיקר בתחום הדיור, זינק התיעוש בהונג קונג במהירות עוצרת נשימה. התיעוש התמקד תחילה במוצרי טקסטיל, אך התגוון ופנה במהלך שנות השישים לביגוד, אלקטרוניקה, מוצרי פלסטיק, ועוד. ההצלחה של הונג קונג הייתה כה גדולה עד שבשורה של הסכמי סחר עם בריטניה הסכימה המושבה להטיל על עצמה מגבלות מרצון מחשש שבריטניה תנקוט צעדים פרוטקציוניסטיים כדי להגן על מוצריה הנחותים מפני המתחרה החופשית יותר.

השינוי במצב הכלכלי היה מפליא, בין השנים [[1961]] ו-[[1980]] צמחה הונג קונג בקצב של 9 אחוזים לשנה ואילו היקף הייצוא מכלל התמ"ג גדל מ-52 אחוז בשנת [[1961]] ל-66 אחוז בשנת [[1970]]. למרות ההגירה המסיבית למדינה בשנים אלו, לפניהן ואחריהן, ההכנסה לנפש גדלה אף היא, והכפילה את עצמה בין [[1961]] ל-[[1971]] ושבה והכפילה את עצמה פעם נוספת עד שנת [[1983]] (הכל במחירים קבועים) ובסך הכול עלתה פי עשרה בתוך כשלושים שנה. במילים אחרות, למרות שאוכלוסיית המושבה גדלה בהתמדה בעקבות זרם מתמיד של פליטים עניים, רמת החיים במדינה עלתה בהתמדה.

מקרה המבחן של הונג קונג מניב כמה מסקנות מעניינות, המפריכות במידת מה תפישות מקובלות. אחת הטענות הנפוצות נגד מדיניות של כלכלה חופשית (קפיטליסטית) היא הטיעון שמדיניות כזו מביאה למצב שבו ההון הולך ומתרכז במספר הולך ומתמעט של ידיים. הליכים של קונסולידציה ו"יתרון הגודל" נחשבים 'טבעיים' למשטר קפיטליסטי. הונג קונג מציבה דוגמה הפוכה. בשנת [[1955]], בימי בראשית של התיעוש, העסיקו 91 אחוז מכלל העסקים היצרניים במדינה פחות ממאה עובדים (כלומר, היו מפעלים קטנים). בשנת [[1975]], בשיאו של הליך התיעוש, מספר זה לא ירד אלא דווקא עלה ל-96.5 אחוז. בשנת [[2002]] מנו העסקים הקטנים 98 אחוז מכלל העסקים, וסיפקו עבודה ל-60 אחוז מכלל המועסקים בהונג קונג.

תופעה בולטת שנייה היא האופן החלק ונטול החיכוכים, כולל "[[אבטלה|אבטלה חיכוכית]]", שבו השתנה כל מערך העבודה בהונג קונג. בשנת [[1980]] עסקו 23.6 אחוז מהאוכלוסייה בייצור, 13.5 בנדל"ן, 12.0 אחוז בשירותים קהילתיים ו-10.7 בתעבורה. בשנת [[2003]], היקף העוסקים בייצור צנח לשיעור זניח {{ללא גלישה|(3.9 אחוז)}} ולעומתו העוסקים בשירותים קהילתיים זינק ל-22.4 אחוז, העוסקים ביבוא ויצוא הכפילו את מספרם ל-21.6 אחוז, כמוהם כעוסקים בביטוח ובכספים שמנו 13.1 אחוז מכלל העובדים.