קמע – הבדלי גרסאות

קיימות עדויות על שימוש בקמעות מזה שנים רבות. בכל התקופות, בני [[דת|דתות]]ות רבות, נשאו עימם קמעות. ציורים בדמות עינו של [[הורוס]] נמצאו כבר על קברים קדומים ה[[מצרים]], לצידם של [[מומיה|מומיות]]. קמעות כתובות נמצאו אף הן בחפירות ארכאולוגיות המתייחסות לתקופות חיים מאוחרות יותר.

*"פולחן הלב הקדוש" - התפתח במאה ה-14 מדגיש את קורבן הלב של ישו ומריה ואהבתם האין סופית לאנושות הוא מיוצג בציורי אומנות, מיסות, תפילות , חפצי פולחן שונים ופסטיבלים דתיים.

* מדליה- כמשמע [[מדליה]] היא חפץ ששמש בדת הנוצרית גם לציון של קדוש מגן וברכה החרוטה על המדליה המדליה המוכרת ביותר היא של בנדיקטוס הקדוש אשר משלבת צלב יחד עם ברכת הקדוש ובדרך כלל נמצאת בתוך צלבים או שרשרות.

אחד הקמעות הנפוצים ביותר באסלאם הינוהוא [[חמסה|החמסה]], שבתרבות הערבית היא ידוע בשם "ידה של פאטמה", ביתו של הנביא מוחמד, ומסמלת בקרב מוסלמים את [[חמשת עמודי האסלאם]].

הבדווים מאמינים בקיום רוחות, שדים ועינא בישא. הדרך להילחם בהם היא באמצעות קמיעות, החל בקמיע הנושא את שם [[אללה]] ונביאו, המשך בפסוקים מן ה[[קוראן]], וכלה בקמיעות של רזים והשבעות. יש קמיעות שבהם המילים כתובות על נייר או על עור וכאלה הרקועים על כסף או על [[נחושת]]. מהם שעשויים מחלוקי אבן, מחרוזים, מאבר מן החי ועוד. הבדווים מייחסים חשיבות מיוחדת לדברים שיצאו מפי הנביא: "הריפוי שלכם בשלושה : לגימה מהדבש, כוויה באש ופסוק מהקוראן", כנאמר בשפת העם "תמרה וג'מרה ואיה מן אל קוראן" - תמרה וגחלת ופסוק מהקוראן.

*'''מדוס''' - אבן ארוכה ירוקה. נושאת אבן זו "אתדוס רג'להא" - "תדרוך על בעלה" עד שיהיה מציית לה בכל.

המבוגרים תולים קמיעות על גופם, בפרט כאשר הם חשים מאוימים על ידי יריביהם. מגן הקמיע נכתב בדיו על נייר, ולאחר מכן הוא מקופל לצורת משולש ונעטף בבד או בעור ונתלה על הגוף. אם נושא הקמיע סובל ממחלה הנגרמת על ידי שדים מן האדמה, הקמיע יונח מתחת לכרית השינה. חלק מהקמיעות מכיל צירופי אותיות, מילים, סמלים, מספרים, פסוקים מה[[קוראן]] וכדומה, אשר רק כותב הקמיעות יודע את מובנם.{{הערה|"קמיעות ברפואה העממית בקרב הבדואים בנגב", אוסף ששון בר-צבי, אוסף המוזיאון לתרבות הבדואים, מרכז [[ג'ו אלון]], הוצאת ספרים אריאל,דצמבר 2008, מאמרים: "הקמיעות בקרב הבדווים", ששון בר-צבי, עמוד 6-86–8, "קמיעות ברפואה הבדווית", ד"ר חליל אבו רביע, [[אוניברסיטת בן-גוריון]] בנגב, עמוד 9}}.

{{ציטוט|תוכן="ואל יעלו על לבך כל כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם , שמות שהם מצרפים אותם ומורים על עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ושהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו , כל שכן לסבור אותם".|מקור=[[מורה נבוכים]] חלק ראשון, פרק סא}}

מאידך, הרמב"ם עצמו בספרו ההלכתי [[משנה תורה]] הביא הלכות פסוקות מן התלמוד באשר להיתר [[ארבע רשויות השבת|טלטול מרשות לרשות]] של קמעות "מומחים" (היינו שכבר הוכח ששמרו על האדם שלוש פעמים) ב[[שבת]], וכיוצא בזה, הנובעים מייחוס ממשי לקמעות. יושם לב ששלילתו האמורה לעיל של הרמב"ם אינה את מוסד הקמעות כשלעצמו, אלא את הקמעות שהכיר, ובהם "שמות קדושים", במקום אחר הרמב"ם מסביר שכל דבר שהוכח שהוא פועל, אין זה משנה שאיננו יודעים את הסיבה (והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים), בשביל שהדבר יהיה מותר וסביר להשתמש בו. יחסו זה של הרמב"ם מבטא את השקפת עולמו ה[[מדע]]ית-אמפירית, הגורסת כי יש לשפוט דברים לפי הוכחת יעילותם בפועל, ולא לפי דעות קדומות שיש לנו עליהם.