פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
הסבת תבנית מנהיג1 למנהיג
{{מנהיג
{{מנהיג1
|שם=אלכסנדר השלישי
|תמונה=[[קובץ:Kramskoy Alexander III.jpg|250px]]
חלק ניכר מהשקפותיו עוצבו במהלך מסעו ל[[בולגריה]], שם הוביל את האגף הימני של כוח הפלישה. הבולגרים הוצגו ב[[סנקט פטרבורג]] וב[[מוסקבה]] כקדושים מעונים, ודי היה בניסיון אישי קצר כדי לעמוד על המצב לאמיתו. כמו רבים מהגנרלים שלצידו, אלכסנדר לא חש חיבה רבה ל"אחיו הקטנים", והבין כי הטורקים רחוקים מהדימוי החשוך שהוצמד להם. על אף זאת, אלכסנדר הצניע את דעתו ולא נתן לה פומבי. היות שלא נועצו בו בעניינים מדיניים, הוא הגביל את עצמו לביצוע המשימות הצבאיות וביצע אותם באופן מדוקדק. אחרי טעויות ואכזבות רבות, צבאו הגיע ל[[קונסטנטינופול]] ו[[חוזה סאן סטפנו]] נחתם. על אף הציפייה כי הגרמנים יעזרו לרוסיה לעצב את מזרח אירופה כרצונה, [[ביסמרק]] נהג אחרת וכרת ברית עם [[אוסטריה]] כנגד האינטרסים הרוסים. מהלך זה חיזק את הדעות של אלכסנדר שבאו לידי ביטוי במלחמת צרפת-פרוסיה.
 
כמו כן, במהלך מסעו בבולגריה הבין אלכסנדר בדרך הקשה את אי-הסדרים והשחיתות הפושה במנהל הצבאי, ולאחר שובו ל[[סנקט פטרבורג]] הוא גילה נורמות פגומות במחלקה הימית. הוא הפנה את תשומת לבו של אביו למספר דמויות מפתח בפרשות אלה, שבאו מה[[אצולה]] הגבוהה. פנייה זו לא התקבלה בעין יפה, שכן אביו, אלכסנדר השני, שהנהיג רפורמות רבות במחצית הראשונה של שלטונו, עייף מביצוע רפורמות ונרתע מביצוע המשימה שהציע בנו. הפרשה הכניסה מתח נוסף ביחסים בין האלכסנדרים, שכן הבן חש שלא יתבצעו רפורמות חשובות עד שהוא יירש את כס הצאר.
 
השינוי בא מוקדם בהרבה מהצפוי. ב-[[13 במרץ]] [[1881]], נרצח [[אלכסנדר השני, קיסר רוסיה|אלכסנדר השני]] בידי כנופיית [[ניהיליזם|ניהיליסטים]] בשם [[נרודנאיה ווליה]] (רצון העם), והשלטון האוטוקרטי עבר לידי בנו.
בפרובינציות אחרות פעל להפוך את מה שהיה בעיניו ליברליזם מוגזם בתקופת אביו. למטרה זו הוא צמצם את הכוח המועט של ה"זמסטבו" - השלטון המקומי הנבחר, ומינה פקידי ממשל לפקח על האוטונומיות המקומיות. במקביל פעל לחזק את השלטון האימפריאלי ולרכזו ככל הניתן תחת שליטתו האישית.
 
אלכסנדר פישט את כללי החצר והנהיג מדיניות של חיסכון: צמצם את מספר המשרתים, הגביל את מספר הנשפים המלכותיים, והורה להגיש יינות רוסיים תחת צרפתיים. מאידך גיסא, הוא הוציא סכומי עתק על יצירות [[אמנות]] ועבר בכך את כל קודמיו פרט ל[[יקתרינה הגדולה]].
 
בענייני חוץ הוא היה איש שלום, ולכן זכה לכינויו, "עושה השלום" (Миротворец), אך כלל לא תמך בדוקטרינה של שלום בכל מחיר ופעל לפי העיקרון שהדרך הטובה ביותר למנוע מלחמה היא להיות מוכן לקראתה בכל עת. על אף סלידתו מיחסיו של הקנצלר [[ביסמרק]] עם רוסיה, הוא נמנע מסכסוך פומבי עם גרמניה ואף החיה לתקופה את [[ברית שלושת הקיסרים]]. רק בשנות שלטונו האחרונות, כאשר [[מיכאיל קטקוב]] קנה לו השפעה עליו, אימץ אלכסנדר גישה עוינת יותר כלפי הממשלה בברלין, ואף דאג להחזיק כוח צבאי גדול בקרבת החזית הגרמנית, תוך חיזוק קשרי הידידות עם צרפת. גישתו כלפי בולגריה הייתה דומה - הניסיונות של [[הנסיך אלכסנדר]] ואחר כך [[סטמבולוף]] להרוס את ההשפעה הרוסית אומנם הרתיחו אותו, אך הוא התנגד באופן עקבי לשימוש בכוח למניעת כוונות אלו.
 
ביחסיו עם מרכז [[אסיה]] הוא המשיך במדיניות הרגילה של הגדלת ההשפעה הרוסית מבלי להיגרר לעימות עם [[הממלכה המאוחדת]], ולא נתן למחרחרי המלחמה הלאומניים לצאת מידי שליטה.
 
בשנת [[1886]] שלח את רוקחו האישי''', '''מרדכי לפידות איש [[מינסק]], לארץ ישראל, כדי שיקים [[בית מרקחת]] עבור [[הכנסייה האורתודוקסית הרוסית|הכנסייה הרוסית]], שישרת את אלפי עולי הרגל ל[[ירושלים]]'''.'''
21,120

עריכות