יוחנן סימון – הבדלי גרסאות

סימון למד בבית ספר חילוני-גרמני. בלחצם של הוריו, הוא החל ללמוד [[רפואה]] ב[[אוניברסיטת ברלין]] אולם הפסיק את לימודיו לאחר שני סמסטרים של לימודי [[אנטומיה]] ועבר ללמוד במסגרת הפקולטה לאמנות. סימון החל ללמוד פיסול אצל פרופ' [[קורט קלוגה]]. העיסוק בפיסול לא משך אותו ובשנת [[1926]] הוא נרשם לאקדמיה לאמנות ב[[פרנקפורט על נהר המיין]] בה למד ציור תחת [[מקס בקמן]] (Max Beckmann) ו[[רישום]] תחת הצייר [[פטר רסמוסן]], שהשפיע עליו רבות בתחום הרישום; סימון הצטרף אליו בסיוריו ב[[צרפת]], [[איטליה]] וב[[ספרד]]. בשנת [[1928]] עבר ל[[פריז]] ומשם ל[[מארסיי]] ול[[טולון]]. בטולון התיידד עם הצייר הצרפתי [[אנדרה דרן]], ממובילי תנועת ה[[פוביזם]], והושפע ממנו בתחום הציור בצבע. בטולון עבד סימון לפרנסתו בבניית כבישים.

בשנת [[1931]] חזר לפריז ללמוד ב[[בית ספר לאמנות יפה]] (Ecole Des Beaux-arts); במקביל קיבל מישרה של העורך הגרפי והאמנותי של השבועון המצויר "[[וו (מגזין)|וו]]" שהיה קשור ל[[ירחון]] ה[[אופנה]] היוקרתי "[[ווג]]". בשנת [[1934]] נשלח על ידי השבועון לסייע בהקמת סניף של "ווג" בניו-יורק, שם היה עד לעבודתו של הצייר [[דייגו ריברה]] על ציור-קיר הענק שלו ב"[[רוקפלר סנטר]]". הוא עבד בעבודות-עזר הקשורות לציור הקיר הזה והתיידד עם האמן. סימון סיפר בראיון עיתונאי כי הדבר השאיר עליו רושם עצום ושאז החל לחלום לראשונה לצייר ציורי קיר משלו.{{הערה|בשן, רפאל, ידיעות אחרונות, 6.4.1973 }} כשחזר לפריז, התפטר מהשבועון כי התברר לו שהשבועון נמכר למפלגה הפאשיסטית בראשותו של [[פייר לאוואל|לאוואל]]. בשנת 1935 הציג את יצירותיו בתערוכת-יחיד הראשונה שלו בגלריה "ז'אן קסטל" בפריז.

סימון עלה ב-[[1936]] לארץ ישראל כשבכיסו [[זיכרון דברים]] עם עיתון "[[הארץ]]" במטרה להקים [[שבועון]] מצויר ומצולם. ואולם, בהגיעו התברר כי עיתון "הארץ" נרכש על ידי [[זלמן שוקן]] והחוזה לא מומש.

בשנת [[1949]] השתתף בתערוכה הראשונה של קבוצת "[[אופקים חדשים]]", שנערכה ב[[מוזיאון תל אביב לאמנות|מוזיאון תל אביב]] ובארבעה תערוכות קבוצתיות נוספות שלה. בשנת [[1951]] הופיע בפעם הראשונה בתערוכת-יחיד בחוץ-לארץ. בשנת [[1952]] הקים את המכון לאמנות ב[[אורנים - המכללה האקדמית לחינוך|סמינר אורנים]] יחד עם עוד מספר אמנים. בשנת [[1954]] הוא פרש מ"אופקים חדשים" ביחד עם [[מרסל ינקו]] ו[[אהרן כהנא]].

דינמיות ודחוסות. בכרזותיו מונף [[הדגל האדום]] בפאתוס מהפכני, ובאחת מהן נראית מעל ההמון צלליתו של [[לנין]] המובילה אותו באלכסון קדימה, לעבר הסיסמה "הקידמה והאחווה". בתחתיתה של כרזה אחרת, [[30 שנה למהפכת אוקטובר]] (1947 }), הופיעו הסיסמאות

בשנות ה-60 וה-70 הצטמצם תפקידו של הרישום למעמד של כלי-הכנה, המסמן את מיקומם של הצורות והצבעים במרחב הציור.{{הערה|על-פי מאמר שכתבה טלי תמיר על התערוכה שאצרה במוזיאון תל אביב לאמנות שנקראה "יוחנן סימון: דיוקן כפול". המאמר התפרסם בביטאון מכירה פומבית, גיליון 25, יולי-אוגוסט 2001, עמ' 6 -13}}

סימון הצטיין באיורים לילדים אשר צייר בשנת עבודתו בעיתון "[[על המשמר לילדים]]" (1952); הוא עשה כן כשליח מטעם תנועת הקיבוץ הארצי, בהיותו חבר פעיל ב"ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי" שחייב את חבריו להתנדב לשנת-שירות בתנועה. הוא התגלה כמאייר נפלא בעל יכולת גבוהה בעיצוב סצנות קומיות והעשיר את הסיפורים לילדים באיורים מעניינים בסגנונות שונים שתאמו את העלילות המגוונות של הסיפורים.

סימון היה גם [[קריקטורה| קריקטוריסט]] מחונן, וצייר קריקטורות רבות ומשעשעות מחיי הקיבוץ, שהתפרסמו בעיקר בעלון-הקיבוץ.

בסוף שנת [[2010]] הופיע אספן אנונימי ומסר לידיו של [[יובל דניאלי]], ה[[אוצרות| אוצר]] של [[ארכיון הקיבוץ הארצי]] ב[[גבעת חביבה]] 5 מגילות שהיו ברשותו עם איורים, מהן 4 עם איורים לילדים; אגרת האיורים החמישית, המעניינת והנדירה מסוגה, נועדה למבוגרים; סימון צייר אותה בזמן ישיבה מתוחה וסוערת שהתקיימה בקיבוץ [[משמר העמק]] שבה נידונה השאלה אם על תנועת הקיבוץ הארצי להקים מפלגה פוליטית עצמאית. המגילה בצורה של גליל-נייר באורך של 3.80 מטר כללה 38 איורים על ריבועים שצלע כל אחת מהן 10 ס"מ, שהציגו רגעים מאותה ישיבה גורלית, בסגנון הומוריסטי-היתולי. יובל דניאלי מתאר את המגילה כך: {{ציטוט| תוכן=בהשראת הישיבה הסוערת, סימון מתאר בציוריו במגילה, כיצד פורצת התנועה עם הרעיון הסוציאליסטי וכובשת את העולם, עד לירח. הוא צייר את ראשי הקיבוץ הארצי [[יעקב חזן]], [[מאיר תלמי]] ו[[אליעזר כהן]] מארגנים טיסה לירח למעוניינים בהפצת הרעיון. בהמשך מתואר מסע הזוי שבו רואים חללית שממריאה מתוך הקיבוץ, עולה לשמיים ונוחתת על הירח, שם מקימים החלוצים קיבוץ חדש עם אהלים וחומה ומגדל. סימון הירשה לעצמו לגחך קצת. היו לו מנדט ואוטוריטה אמנותית לעסוק בזה. אף שסימון היה יוצר רציני שהירבה להתמודד עם ה[[נרטיב]] של עבודה ו[[קומונה]], הוא הירבה לעסוק גם ב'איור המחייך'. להערכתי, זו הייתה בשבילו דרך של הרפייה מהרצינות, ולחברי הקיבוץ הוא איפשר לחייך, במסכת חיים מאוד נזירית וקשת-יום של אותה תקופה |מקור="ציורים מ-42' מתארים אחרת את הווי הקיבוץ", אלי אשכנזי, עיתון "הארץ", 26.5.2006|מרכאות=כן}}

מהציור המופשט הווגטטיבי אל עבר הציור [[סוריאליזם|הסוריאליסטי]] המרחק לא היה רב אצלו. בשנתיים האחרונות לחייו, [[מוטיב (ספרות ואמנות) |המוטיבים]] הצמחיים הפכו לא-מציאותיים ועטו מימד סוריאליסטי, [[אירוטיקה|אירוטי]] וניכרה בציוריו השפעתו של הצייר הספרדי [[חואן מירו]].

*{{מרכז מידע לאמנות ישראלית|מספר=274799}}