קרב פיסאגואה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 20:
| צד שני={{דגל|פרו||+}}{{ש}}[[קובץ:Flag of Bolivia (state).svg|23px]] [[בוליביה]]
| ראש מדינה שני =
| מפקד שני={{דגל|פרו|23px}} [[חואן
| כוח שני=1,141 (924 בוליביאנים, 217 פרואנים)
| צד שני-אבידות=210 נפגעים
שורה 26:
| מפה=
|שם=קרב פיסאגואה}}
'''קרב פיסאגואה''' (ב[[ספרדית]]: '''Desembarco y combate de Pisagua'''; מילולית: הנחיתה והקרב של פיסאגואה) היה מבצע [[נחיתה אמפיבית]] וקרב במסגרת [[מלחמת האוקיינוס השקט]], אשר התחולל ב-[[2 בנובמבר]] [[1879]] בין כוחות צבא [[צ'ילה]] לכוח המשולב של [[צבא פרו]] וצבא [[בוליביה]]. הצבא הצ'יליאני, בפיקודו של [[ארסמו אסקאלה]] (Erasmo Escala), ובתמיכת [[חיל הים הצ'יליאני|הצי]], שיגר התקפה אמפיבית על נמל [[פיסאגואה]] (Pisagua) והניס בהצלחה את כוחות הברית הפרואנית-בוליביאנית שהגנו על החוף בפיקודו של [[גנרל]] [[חואן
הנחיתה סימנה את תחילתה של המערכה בטאראפקה, השלב הראשון של הלחימה הקרקעית במלחמת האוקיינוס השקט, אשר הסתיים בכיבוש צ'יליאני של המחוז. מטרת הכיבוש הייתה לשלוט באזור ה[[מכרה|מכרות]] מהם הפיקו [[מחצב]]ים שונים, ובייחוד [[מלחת]], אשר באותה תקופה שימשה לייצור [[דשן|דשנים]], [[אבק שרפה]] ו[[חומר נפץ|חומרי נפץ]], ולכן נודעה לה חשיבות כלכלית רבה. טריטוריה נרחבת זו לא הושבה מעולם לפרו ולבוליביה וסופחה לצי'לה כחלק מ[[הסכם אנקון]] (Tratado de Ancón) אשר נחתם בסוף המלחמה, ב-[[20 באוקטובר]] [[1883]].
שורה 66:
הניצחון סיפק לכוחות הצ'יליאנים נמל, בו יכלו להנחית תגבורות, נשק ואספקה, שאפשר את פתיחת השלב היבשתי במערכה על טאראפאקה. תחת לשלוח את הצבא אל תוך השממה של המחוז, תכנן הפיקוד הצ'יליאני להשתמש בפיסאגואה כבסיס לפשיטות [[חיל פרשים|פרשים]], אשר יתגרו בכוחות הברית ויגרמו להם לפתוח במתקפת נגד מהירה במקום אותו יקבעו הצ'יליאנים. רק במקרה והתקפה כזו לא תתממש, יחל השלב הבא - תנועה לכיוון דרום, ניתוק קווי האספקה במטרה להכניע את [[איקיקה]]{{הערה|שם=Sater2}}.
תקוות הצ'יליאנים לתגובה מהירה כוחות הברית לא התממשה; גרוע מכך, כבר לאחר ארבעה ימים מכיבוש פיסאגואה התברר כי קיים מחסור חמור במי שתייה שאמורים לקיים צבא בן 10,000 איש, סוסים ואוכלוסייה אזרחית. בתחילה העדיפו המפקדים להתעלם מן הבעיה, אך לאחר שמספר חיילים [[התאבדות|התאבדו]] נאלצו לתכנן פתרון. [[לוטננט קולונל]] חוסה פרנסיסקו ורגרה, קצין במשמר הלאומי ושר המלחמה לעתיד, התנדב להוביל כוח סיור אל פנים המחוז לאזור המכרות, ולנסות להשתלט על מקורות מים נוספים. בעודם נעים מזרחה לאורך תוואי מסילת הברזל, הצליחו אנשיו של ורגרה להשתלט על כמה יישובי כורים ומצאו בהם קטרים, קרונות וציוד לתיקונם, פחם, וחשוב מכל, בארות, קרונות מכליות מים ומשאבות. לאחר כיבוש דולורס (Dolores) ב-[[5 בנובמבר]], שלח ורגרה רכבת שהובילה מים בחזרה אל פיסאגואה
בזמן שורגרה נסוג, נפגשו ב[[טאקנה]] נשיא בוליביה [[הילריון דזה]] (Hilarión Daza) ונשיא פרו [[מריאנו איגנסיו פראדו]] (Mariano Ignacio Prado) על מנת לדון בתגובה לאיבוד פיסאגואה. הוסכם כי צבא בוליביה בפיקודו של דזה, המונה 3,000 חיילם, ינוע מטאקנה דרומה עד טאנה (Tana), כ-70 ק"מ צפונית מזרחית ליסאגואה. מדרום, ינוע הצבא המשולב של פרואנים ובוליביאנים, כ-9,000 חיילים בפיקודו של גנרל בואנדיאה, לאורך מסילת הברזל המקשרת בן לה-נוריה לטאנה. ברגע שייפגשו שני הצבאות, ינוע הכוח המאוחד מערבה כדי להכות בכוח הפלישה הצ'יליאני ולהדוף אותו אל הים{{הערה|Sater, עמודים 177-178}}.
== לקריאה נוספת ==
| |||