ויליאם שרמן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 29:
(אחיו הצעיר, [[ג'ון שרמן]] ([[1823]] - [[1900]]), למד [[משפטים]] והיה סנאטור מטעם אוהיו במשך 32 שנים (1861-1877, 1881-1897), שר האוצר של ארצות הברית בשנים [[1877]] - [[1881]], ושר החוץ בשנים [[1897]] - [[1898]]).
[[תומאס יואינג]], שהיה [[הסנאט של ארצות הברית|סנאטור]] מטעם אוהיו וחבר של המשפחה, לקח אותו תחת חסותו. יואינג הבטיח את קבלתו של שרמן כצוער (בגיל 16) לאקדמיה הצבאית היוקרתית ב[[ווסט-פוינט]], ושרמן סיים אותה בהצטיינות בשנת [[1840]]. הוא החל לשרת כקצין בדרגת לוטטנט מדרגה שנייה ביחידת [[תותחנים]], והשתתף בלחימה נגד שבט ילידים (אינדיאנים) ב[[פלורידה]]. במהלך המלחמה נגד [[מקסיקו]] ([[1846]] - [[1848]]) שירת בתפקידי מטה ב[[קליפורניה]]. בשנת [[1850]] התחתן עם [[אלינור יואינג]], בתו של תומאס. בשנת [[1853]] עזב את הצבא, ומונה לנשיא [[בנק]] בעיר [[סן פרנסיסקו]]. בעקבות כשלונו של הבנק להתמודד עם המשבר הכלכלי של שנת [[1857]], שרמן אולץ לעזוב. הוא מונה לנשיא הראשון של "הסמינר הצבאי של מדינת [[לואיזיאנה]]" (לימים [[אוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה]] - LSU). עם פרוץ מלחמת האזרחים, בשנת [[1861]], שרמן התפטר וחזר לצפון. באפריל 1861 מונה לנשיא חברת [[רכבת|רכבות]] שבסיסה היה בעיר [[סנט לואיס]], וביוני 1861 זומן לעיר הבירה [[וושינגטון הבירה|וושינגטון]], כדי לקבל מינוי קרבי בכיר בצבא.
===תגובתו לפרישת הדרום===
שורה 42:
===שירות במלחמת האזרחים===
שרמן מונה למפקד בכיר בדרגת [[קולונל]], והשתתף בקרב הראשון של המלחמה, [[קרב בול ראן הראשון|קרב בול-ראן]] (21 ביולי 1861), כמפקד רגימנט [[חיל רגלים]]. שרמן מילא את תפקידו בהצטיינות, אבל בעקבות תבוסת הצפון בקרב הוא פנה לנשיא [[אברהם לינקולן]], וביקש להשתחרר מתפקיד פיקודי בכיר{{הערה|1=[[מיכאל הרסגור] ו[[אהוד פוקס]], '''"רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים"''', [[הוצאת דביר]], [[2010]], עמודים 293-311.}}. לינקולן סירב, קידם אותו לדרגת [[בריגדיר גנרל|בריגדיר ג'נרל]] ומינה אותו למפקד יחידה שהוצבה במדינת [[קנטאקי]]. במהלך שירותו בקנטאקי הוא עבר משבר נפשי קשה, ונשלח לתקופת החלמה קצרה באוהיו. שישה חודשים אחרי חזרתו הוא השתתף ב[[הקרב על שילה|קרב שילה]] (6 - 7 באפריל [[1862]]) כסגנו של הגנרל [[יוליסס גרנט]], בדרגת [[מייג'ור גנרל]]{{הערה|1=[[ג'ון קיגן]], "'''מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית'''". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג [[1993]], עמוד 167.}}. במהלך הקרב - שנערך בדרום-מערב מדינת [[טנסי]] - שרמן נפצע פעמיים, ונאלץ להחליף ארבעה סוסים, לאחר שנורו.
שרמן נעשה מקורב מאוד לגנרל גרנט, וזמן קצר לאחר [[הקרב על שילה]] הוא שיכנע אותו לא להתפטר - למרות שגרנט היה מסוכסך עם מפקדו, גנרל [[הנרי האלק]], וסבל מתדמית של שיכור. גרנט ושרמן המשיכו לשתף פעולה ולנצח בקרבות, ובהם [[המצור על ויקסבורג]]{{הערה|1=[[באזיל לידל הארט]], '''"אסטרטגיה של גישה עקיפה"''', [[הוצאת משרד הביטחון]], [[1956]], עמודים 139-140.}}, ובשנת [[1864]] הנשיא לינקולן מינה את גרנט למפקד צבא הצפון, ושרמן מונה למפקד החזית המערבית (התפקיד הקודם של גרנט). שרמן הצליח לכבוש את העיר [[אטלנטה]] שבמדינת [[ג'ורג'יה]] בקיץ 1864{{הערה|1=[[עפר שלח]], "'''האומץ לנצח'''", תל אביב: [[ידיעות ספרים]], [[2015]], עמוד 140.}}, ובסוף השנה כבש את עיר הנמל [[סוואנה]]. במהלך המערכה הזאת, שזכתה לכינוי "[[הצעדה אל הים]]" (The March to the Sea), שרמן ניהל מדיניות של "[[אדמה חרוכה]]", במטרה למנוע מהדרום אפשרות לשיקום צבאי. הוא הורה להשמיד לחלוטין תשתיות אזרחיות וציוד אזרחי, כדי שלא ישמשו את הצבא הדרומי{{הערה|1=[[באזיל לידל הארט]], '''"אסטרטגיה של גישה עקיפה"''', [[הוצאת משרד הביטחון]], [[1956]], עמודים 142-146.}}. המדיניות האלימה הזאת הפכה אותו לאישיות שנויה במחלוקת ושנואה על ידי תושבי הדרום, עד היום. לעומתם, העבדים השחורים ששיחרר מאחוזות הדרום העריצו אותו כגיבור, בין היתר בגלל פקודתו הידועה: "[[40 אקרים ופרד]]". ניצחונותיו של שרמן קירבו את סוף המלחמה, והפכו אותו לאחד הקצינים החשובים ביותר שלחמו בה.
| |||