קרב פיסאגואה – הבדלי גרסאות

לפני הקרב היו בידי כוחות הברית הפרואנית-בוליביאנית ארבעה מאחזים עיקריים מצפון לעיירה [[אנטופגסטה]], אשר נכבשה על ידי צ'ילה מידי בוליביה מעט לפני פרוץ המלחמה (מצפון לדרום): [[טאקנה]] (בימינו עיר גבול פרואנית), [[אריקה]] (באותו הזמן, חלק מפרו ובימינו עיר צ'יליאנית על גבול פרו), [[פיסאגואה]] ו[[איקיקה]], שהייתה הנמל העיקרי במחוז לייצוא המלחת ומרכז צבאי פרואני מבוצר. ממשלת צ'ילה החליטה לתקוף יבשתית בשטח פרו באמצעות נחיתה ימית ובחרה במחוז טאראפאקה מהסיבות הבאות: קרבתו היחסית לבסיס הצי הצ'יליאני באנטופגסטה יאפשר נוחות לוגיסטית, כיבוש אזור המכרות יסייע במימון המאמץ המלחמתי מחד ויגדע את אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של פרו ויכריח אותה להיכנע מאידך, ולבסוף, ניהול מערכה במחוז תביא בהכרח לחיסול עיקר כוחו של הצבא הפרואני, אשר יחליש את יכולתה של פרו להתמיד במלחמה. לאחר ביצוע סיור [[מודיעין צבאי|מודיעיני]] מכין הוחלט כי פיסאגואה, הממוקמת כ-500 ק"מ צפונית לאנטופגסטה, מתאימה למבצע אמפיבי, זאת בשל המפרץ שלה, אשר התאים להנחתת אספקה וכוחות צבא, וחיבורה למסילת ברזל אשר אפשר הנעת כוחות לפנים הארץ. למטרת הסחה הוחלט להנחית בו זמנית כוחות נוספים בחוף העיירה חונין (Junín), הממוקמת כ-12 ק"מ דרומית לפיסאגואה. איקיקה נקבעה כמטרה הסופית של המבצע אך מכיוון שהייתה מבוצרת מכדי לתקוף ישירות, תוכנן כי לאחר הנחיתה הימית וכיבוש פיסאגואה, ינוע הצבא הצ'יליאני מזרחה ואחר כך דרומית-מערבית לעבר איקיקה וינתקה מהמזרח. יחד עם הסגר הימי, יכריחו פעולות אלה את מגיניה להיכנע{{הערה|Sater, עמודים 170-171}}{{הערה|Farcau, עמודים 91-92}}{{הערה|Gómez, עמודים 206-217}}.

שר המלחמה הצ'יליאני [[ראפאל סוטומאיור באזה]] (Rafael Sotomayor Baeza) תכנן וארגן את המבצע תוך שמירה על סודיות כדי להימנע מחילוקי-דיעות עם הצבא וכדי למנוע חוסר זהירות שעלול לחשוף אותו לאויב. לכן, כבר ב-[[9 באוקטובר]], יום לאחר הניצחון באנגאמוס, הורה סוטומאיור לאוניות נושאות הגייסות להפליג לעבר אנטופגסטה. הימים שלאחר מכן התאפיינו בפעילות קדחתנית במהלכם הועברו הכוחות והתארגנו באנטופגסטה וב-[[19 באוקטובר]] הסתיימו ההכנות והכוח היה מוכן למשימה. השיירה הימית כללה שש [[אוניית מלחמה|אוניות מלחמה]] [[אונייה מחופת שריון|מחופות שריון]] ועשר נושאות גייסות המונעות ב[[ספינת קיטור|קיטור]]. על מנת להתמודד עם המחסור במים היה הצי מצויד במזקקות, המסוגלות להפיק כ-15,000 [[ליטר]]ים של מים מדי יום. בפיקוחם של סוטומאיור ושל גנרל [[ארסמו אסקאלה]], עלו 9,405 חיילים ו-853 [[סוס]]ים ו[[פרד]]ות על האוניות. על גבי [[אוניית דגל|אוניית הדגל]] '''אנגאמוס''' הפליגו סוטומאיור וגנרל אסקאלה, יחד עם מפקד הצי מנואל תומפסון, ראש המטות המשולבים ואנשי סגל המפקדה הכללית. ב-[[1 בנובמבר]] הגיעה השיירה לנקודת הכינוס ורק סוטומאיור ו[[קפטן (צי מלחמתי)|קפטן]] קרלוס קונדל ידעו מהו יעדה הסופי{{הערה|Sater, עמודים 171-172}}{{הערה|שם=Farcau1|Farcau, עמוד 92}}{{הערה|Gómez, עמוד 217}}.

העיירה פיסאגואה בנויה על שורת צוקים גבוהים, כ-300 עד 400 מטרים מעל קו המים. רצועת חוף צרה וסלעית הפרידה בין הצוקים לקו המים, כאשר לכיוון הקצה הדרומי של המפרץ עמדו מספר מבנים ותחנת רכבת ממנה עלתה [[מסילת ברזל]] מקו החוף אל ראש הצוק. [[חיל מצב|חיל המצב]] של כוחות הברית בפיסאגואה הורכב בעיקר מחיל רגלים בוליביאני שכלל כ-1,000895 חיילים בשני [[גדוד]]ים: ''אינדפנדנסיאה'' (Independencia), בפיקודו של פדרו וארגאס, ו-''ויקטוריה'' (Victoria), בפיקודו של חואן גרניאר, שהתחפרו מצידה השני של מסילת הברזל בעמדות שהוצבו מהחוף ועד לראשי הצוקים. בצידו הדרומי של מפרץ פיסאגואה הייתה עמדה מבוצרת ובה [[תותח פארוט]] היורה [[פגז]]ים במשקל 100 [[ליברה|ליבראות]] ובצד הצפוני הוצב תותח נוסף בעמדה זהה. המפרץ נשלט משתי העמדות, שעל אף שלא היה בהן מספיק כוח אש לעצור התקפה ימית, היו התותחים מסוגלים להקשות על הכניסה לנמלאליו. את עמדות התותחים איישו 200285 חייליםמלחים פרואנים, בפיקודו של איסאק רקאבארן (Isaac Recavarren), והגזרה כולה הייתה תחת פיקודו של גנרל חואן ביינדיאה, אשר הגיע ב-[[26 באוקטובר]] לבחון את מערך ההגנה במקום{{הערה|Sater, עמודים 172-173}}{{הערה|Farcau, עמוד 92שם=Farcau1}}.

סוטומאיור חשף בפני ראשי הצבא והצי את היעד בשתי מועצות מלחמה בהן תוכננה המתקפה. כוח ההסתערות הצפוני המונה 4,890 [[חיל רגלים|חיילי רגלים]] ו[[ארטילריה]] יונחת בפיסאגואה סמוך לעלות השחר, יקים [[ראש גשר]], ישתלט על מבני תחנת הרכבת וציודה ויחל בטיפוס לעבר הרמה הגבוהה המשקיפה על החוף; בו זמנית יונחת כוח ההסתערות הדרומי, המונה 2,175 חיילים יכבוש את חונין ו-במהרות ויערך לתנועה צפונה כסיוע להתקפה העיקרית על פיסאגואה; 2,500 חיילים נוספים יישמרו כ[[עתודה (צבא)|עתודה]]. [[קולונל]] אמיליו סוטומאיור, אחיו של שר המלחמה, הופקד על ניהול מבצעי הנחיתה. מפקד הצי תומפסון הופקד על השלב הימי של המתקפה, שכלל את ההרעשה המקדימה של אזור החוף ואת הכוונת סירות הנחיתה. ארבע אוניות מלחמה ייכנסו למפרץ ויתקפו את העמדות המבוצרות השולטות עליו, כאשר מרגע שישותקו [[תותח]]יהן ניתן יהיה לפתוח במבצע הנחיתה{{הערה|שם=Farcau1}}{{הערה|Gómez, עמודים 217-222}}.

הכוח הצ'יליאני, מהגדודים ''נאבאלס'' ו-''ולפראיסו'', אשר יצא רק בשעה 11:00 לכבוש את חונין בסיוע שתי אוניות מלחמה,. הצ'יליאנים נתקלנתקלו בהתנגדות מועטה לאחר שחיל המצב המקומי נסוג בשל ההפגזה המקדימה מן הים וקולות הקרב מפיסאגואה. אף על פי כן, התעכב הכוח בנחיתה בשל החוף הסלעי והגלים הגבוהים ועד שהצליחו החיילים להעפיל אל ראשי הצוקים כבר הושלם כיבושה של פיסאגואה, כך שמטרת ההתקפה, נחיתה מהירה ותסיוע להתקפה על פיסאגואה, לא הושגה{{הערה|Sater, עמוד 176}}.

תקוות הצ'יליאנים לתגובה מהירה כוחות הברית לא התממשה; גרוע מכך, כבר לאחר ארבעה ימים מכיבוש פיסאגואה התברר כי על אף המזקקות שעל אוניות הצי קיים מחסור חמור במי שתייה שאמורים לקיים צבא בן 10,000 איש, סוסים ואוכלוסייה אזרחית. בתחילה העדיפו המפקדים להתעלם מן הבעיה, אך לאחר שמספר חיילים [[התאבדות|התאבדו]] בשל הצמא נאלצו לתכנן פתרון. [[לוטננט קולונל]] חוסה פרנסיסקו ורגרה, קצין במשמר הלאומי ושר המלחמה לעתיד, התנדב להוביל כוח סיור אל פנים המחוז לאזור המכרות, ולנסות להשתלט על מקורות מים נוספים. בעודם נעים מזרחה לאורך תוואי מסילת הברזל, הצליחו אנשיו של ורגרה להשתלט על כמה יישובי כורים ומצאו בהם קטרים, קרונות וציוד לתיקונם, פחם, וחשוב מכל, בארות, קרונות מכליות מים ומשאבות. לאחר כיבוש דולורס (Dolores) ב-[[5 בנובמבר]], שלח ורגרה רכבת שהובילה מים בחזרה אל פיסאגואה והמשיך להתקדם דרומה עד אגואה סנטה (Agua Santa), שם למד כי מרבית אנשי חיל המצב של איקיקה עברו לפנים הארץ והשאירו את הנמל כמעט חסר הגנה. ב-[[16 בנובמבר]] הגיע כוח פרשים מאנשיו של ורגרה לחרמאניה (Germania), שם נתקלו במארב של פרשים פרואנים ובוליביאנים. פרשי כוחות הברית פתחו במרדף אך נתקלו בכוחו העיקרי ורגרה העיקרי ונהדפו באבידות כבדות. לאחר הקרב החליט ורגרה לא להסתכן ונסוג בחזרה אל דולורס{{הערה|Sater, עמודים 176-177}}.