ציונות – הבדלי גרסאות

'''ציונות''' הינה [[לאומיות|תנועה לאומית]] [[יהדות|יהודית]] [[מודרניות|מודרנית]] אשר מטרתה הקמת בית מולדת ל[[עם ישראל]] [[מולדת|במולדתו]] [[תנ"ך|התנכ"ית]], [[ארץ ישראל]]. ראשית התנועה בסוף המאה ה-19 במרכז ומזרח אירופה, כתנועת תחיהתחייה לאומית יהודית, כתגובה ל[[פוגרום|פוגרומים]] והתנכלויות [[אנטישמיות מודרנית|אנטישמיות]] ו[[לאומיות|תנועות לאומניות]] באירופה. עדמראשיתה [[הכרזתהיו העצמאות|הקמת מדינת ישראל]] בשנת 1948, מטרתמטרות הציונות הייתה
[[שיבת ציון]], [[קיבוץ גלויות|קיבוץ הגלויות]], החייאת התרבות ו[[עברית|השפה העברית]] וביסוס [[ריבונות]] יהודית עצמאית.

לפי [[בנימין זאב הרצל|בנימין זאב תאודור הרצל,]] הנחשב להוגה ה[[ציונות]] ה[[מודרניזם|מודרנית]], הציונות הינההיא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כ[[חוק]] בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית.

*בפלגים הדתיים משמעותה: אתחלתא דגאולה.

* התנועות הלאומיות השונות - היוונית, הפולנית, הסרבית ואחרות - שימשו מודל לציונים בחפשם אחר תנועה לאומית משלהם.

התנועה הציונית הוקמה במהלך [[המאה ה-19]]. במאה זאת התקיימוקמו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות, כמו [[תנועת ההשכלה היהודית]], [[רומנטיקה|התנועה הרומנטית]], ה[[מרקסיזם]] וה[[סוציאליזם]]. יש הסוברים, כי הרב יהודה אלקלעי, וכמוהו מבשר הציונות הרב [[צבי קלישר]], הושפע מ[[אביב העמים]] האירופי של אמצע המאה ה-19, וניסה למזג את האידאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית ל[[שיבת ציון]] של היהודים.

עידן ההשכלה איפשרהשפיע לחברהעל החברה הארופאית להתחיללתת ולקבלליהודים אתשיוויון היהודיםזכויות אזרחי מעוגו לקרבהבחוק. רעיון הנאורות השפיע בעיקר על מערב ומרכז אירופה, ולכן היהודים בארצות אלו, הם אלו שהתחילו ראשונים את [[תנועת ההשכלה]] העברית. במהלך המאה ה-19 התחילה להיווצר היהדות הרפורמית שמרכזה היה בגרמניה.

הפרעות שנערכו ביהודים באימפריה הרוסית בשנת [[1881]], שכונו [[הסופות בנגב]], היוו עבור חלק מהיהודים המשכילים סימן ראשון וברור שלא יצליחו להיקלט בחברה המזרח-אירופאית. כתוצאה מפרעות אלו היגרו יהודים רבים למערב ולארצות העולם החדש, אך רק חלק קטן מהם, בהשפעתם של [[משה לייב לילינבלום]] ו[[יהודה לייב פינסקר]], החליטו להתארגן ולעלות ל[[ארץ ישראל]]. הם ואחרים היוו חלק מגל העלייה שכונה '''[[העלייה הראשונה]]'''. קבוצות אלו התארגנו תחת ארגון חדש בשם [[חובבי ציון]]. ב[[ט"ו באב]] [[ה'תרמ"ב]] ([[31 ביולי]] 1882) הקימו [[ועד חלוצי יסוד המעלה]] וחובבי ציון (ומאוחר יותר הצטרפו ה[[ביל"ו]]ים) את [[ראשון לציון]] - היישוב הציוני הראשון{{הערה|ראו: {{קתדרה|[[יהושע קניאל]]|הוויכוח בין פתח-תקוה לראשון-לציון על הראשוניות בהתיישבות ומשמעותו ההיסטורית|9.6|9, תשרי, תשל"ט, אוקטובר 1978}}}} ב[[ארץ ישראל]]. ראשון לציון הוקמה מתוך אידאולוגיה ציונית מובהקת, שהתבטאה בין השאר ביצירת [[דגל ישראל]], הפיכת [[התקווה]] להמנון ציוני (על ידי הלחנתו ושירתו), הקמת [[בית ספר|בית הספר]] ו[[גן ילדים|גן הילדים]] העבריים הראשונים ו[[תחיית הלשון העברית|החייאת הלשון העברית]].

עם זאת, למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה האירופאית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה-19, רבים מיהודי אירופה שאפו להמשיך בתהליך ההשתלבות בחברה. אחרים העדיפו להגר מעבר לים, בעיקר ל[[ארצות הברית]] שקלטה באותה תקופה מהגרים רבים מכל העולם. [[בנימין זאב הרצל]], יליד [[בודפשט]] שעבר ל[[וינה|ווינה]] בצעירותו, הציע פתרון אחר: הקמת מדינה יהודית. הרצל האמין כי הקמת מדינה לעם היהודי תוכל לפתור את [[הבעיה היהודית|בעיית האיבה כלפי היהודים]]. בשנת [[1896]] פרסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית באמצעים פוליטיים. הספר שנקרא [[מדינת היהודים]], חולל תהודה גדולה בעיקר ב[[מזרח אירופה]] שם ישבו קהילות יהודיות גדולות ואפִשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.

בתקופת [[מלחמת העולם הראשונה]] סבל היישוב ממחסור, רעב וגירושים. בסימה של המלחמה מנה כ-55 אלף נפש. התנועה הציונית זכתה בהישג פוליטי מרכזיכאשרמרכזי כאשר המעצמה הגדולה באותה תקופה, [[בריטניה]], הסכימה להעניק את חסותה לתנועה הציונית, והעניקה לה את '''[[הצהרת בלפור]]''' שניתנה ב-[[2 בנובמבר]] [[1917]]. הצהרה זו נתנה תנופה משמעותית ביותר לציונות, במיוחד לאחר שבריטניה כבשה את ארץ-ישראל מידי העות'מאנים, וניתן לה [[המנדט הבריטי|המנדט על ארץ-ישראל]] מטעם [[חבר הלאומים]].

מיעוט קטן מקרב אנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרים לחייהםואווקים שעלו מתוך אידאלים סוציאליסטים וציוניים (חלוציות ולאומיות) ומתוך מרד נעורים. קבוצת הצעירים חדורי הסוציאליזם והלאומיות היהודית היווהיו אתנכונים הגרעיןלהקרבה הקשה, אשר הוביל אתולהקמת ההתיישבות החלוציתבארץ בישראלישראל מתוך נחישות דעתםדעת. ליישברבים אתמהם הארץראו ולעבדבעבודת אתהאדמה אדמתהבארץ כערךישראל ערך עליון. אף על פי שדיברו [[יידיש]] או שפות אירופאיות אחרות כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר. חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. עולים אלה מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". מיעוט זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן. במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם אליטה זו, אך המחקר כיום מצביע על כך שקבוצה זו הייתה מיעוט ואין בה כדי לייצג את שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה. בין העולים בעלייה זאת היו [[דוד בן-גוריון]], [[יצחק בן צבי]], [[ברל כצנלסון]], ו[[א.ד. גורדון]].