ג'ון קיטס – הבדלי גרסאות

'''ג'ון קיטס''' (ב[[אנגלית]]: '''John Keats'''{{כ}}; [[31 באוקטובר]] [[1795]] - [[23 בפברואר]] [[1821]]), היה מחשובי [[משורר|המשוררים]] ה[[רומנטיקה|רומנטיים]] ה[[אנגליה|אנגלים]].

 

 

קיטס התוודע ליוצרים מובילים של תקופתו, בהם [[לי האנט]] והמשורר [[פרסי ביש שלי]]. בשנת [[1816]] לי האנט עזר לו לפרסם את שירו הראשון בכתב-עת שערך. שנה מאוחר יותר, פרסם קיטס כשלושים שירים בקובץ שנקרא "שירים", הקובץ קיבל ביקורות פושרות.

קיטס התחיל לטפל באחיו הצעיר טום שהיה חולה בשחפת, באותה תקופה כתב את שירו "אנדימיון" (''Endymion''). אחיו מת ב-[[1818]], וסימני מחלת השחפת התגלו גם בג'ון. הוא עבר לגור בלונדון עם חברו, ושם התאהב בבחורה בשם פאני ברון שהתגוררה עם אמה בבית חברו. בתקופה זו בקיץ [[1819]] כתב כמה מהטובים בשיריו "[[אודה]] לפסיכה" (''Ode to Psyche''), "אודה לכד יווני" (''Ode on a Grecian Urn'') ו"אודה לזמיר" (''Ode to a Nightingale''). שקוע באהבה ובשירה, הוא התיש את עצמו.

ב-[[1820]] פרסם את קובץ שיריו השני, הפעם זכה לביקורות משבחות. עקב מחלתו נצטווה על ידי רופאיו להתרחק מהחורף האנגלי, והוא עבר להתגורר ב[[איטליה]]. בתחילה חי ב[[נפולי]] ואחר כך ב[[רומא]]. בריאותו השתפרה מעט אך אחרי זמן קצר חלה הדרדרות במצבו. הוא מת ברומא בגיל 25 ממחלת השחפת{{הערה|[http://www.bl.uk/onlinegallery/features/keats/keats.html ג'ון קיטס באתר www.bl.uk]}}, ונקבר ב[[בית העלמין הפרוטסטנטי של רומא]]{{אנ|Protestant Cemetery, Rome}}. בחודשים האחרונים לחייו טיפל בו ידידו, הצייר [[ג'וזף סוורן]]{{אנ|Joseph Severn}}, שנקבר לצידו של קיטס.

לאחר מותו, נחשב קיטס כאחד מגדולי המשוררים של התקופה הרומנטית, למרות שבחייו זכה לביקורות מעורבות. הוא היווה מקור השראה לרבים מהאומנים שבאו אחריו, ביניהם המשורר [[אלפרד טניסון]] והאומנים [[הקדם רפאלים]].