בושם – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1על פי, \1 |
AutoIKhitron (שיחה | תרומות) clean up באמצעות AWB |
||
שורה 9:
הקדמונים השתמשו בבשמים שהופקו משרף עצים להרחקת [[יתוש]]ים, [[פרעוש]]ים ושאר מיני [[חרק]]ים. בשמים אחרים הופקו מצוף ומפרחים. בושם סייע לאנשים ל[[פולחן|עבוד את האלים]], להתרפא, ואף כהכנה למוות.
ייצור בשמים, בעיקר כ[[קטורת]], החל ב[[מסופוטמיה]] וב[[מצרים]]. לאחר מכן יוצרו בשמים על ידי ה[[פרסים]], ה[[רומאים]], תושבי [[עמק האינדוס]] וארצות נוספות ב[[מזרח אסיה]]. ה[[מצרים העתיקה|מצרים הקדמונים]] השתמשו בבשמים ובמשחות ריחניות דומיננטיות מטעמי דת ומרחו בהם את מתיהם כדי שהגעתם לעולם הבא תתקבל בברכה. בתנ"ך מוזכרים בשמים שהופקו מ[[מור (בושם)|מור]] ומ[[לבונה]].
ב[[עין גדי (שמורה)|עין גדי]] התגלתה ב[[חפירה ארכאולוגית|חפירות ארכאולוגיות]] [[מעבדה|מעבדת]] בשמים צמודה אל שרידי [[בית כנסת]] עתיק מ[[המאה ה-6]] לספירה. ריחות מוכרים יותר נוצרו בתקופה הרומית וכונו לראשונה '''פרפיום'''.
שורה 58:
==מיון תמרוקי בשמים על-פי ריכוז חומרי הריח==
הבשמים המודרניים משווקים בתכשירים שבהן [[חומרי ריח|חומרי הריח]] [[מסיסות|מומסים]] בתוך [[ממס]] נדיף. [[ממס]] זה, עשוי להיות [[מים|מימי]] או [[תרכובת אורגנית|אורגני]] ([[כוהל|כהל]] לדגומה) או שילוב של [[ממס|ממסים]] שונים. תפקיד ה[[ממס]] הוא לאפשר התזה נוחה של הבושם לקבלת [[תרסיס]].
את תכשירי הבושם נהוג למיין, אם כן, על פי ה[[ריכוז (כימיה)|ריכוז]] הסופי של [[חומרי ריח|חומרי הריח]] בהן:
* '''פרפיום''' - מכיל 100 אחוז תמציות בושם טהורות המכוהלות ב-96 אחוז אלכוהול, מה שמעניק לבושם ריכוז סופי של 20-40 אחוז.
*
*
*
<small>'''<u>הערה:</u>''' בדרך כלל, ככל שחומרי הריח נמצאים בריכוז גבוה יותר, כך הם עשויים להישאר זמן ארוך יותר על עור הגוף.</small>
שורה 259:
אחד מהאזכורים הראשונים הקשורים למסחר בבשמים, והמצביעים על הבושם כמרכיב חשוב במסחר הקדום, מופיע בפרשת מכירתו של [[יוסף]]. שם מוזכר כי [[יוסף]] הורד למצרים בשיירה של סוחרים שהובילו בשמים:{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://mushecht.haifa.ac.il/catalogues/Nabateans/zohar_he.pdf|הכותב=זהר עמר, אוניברסיטת בר אילן|כותרת=המסחר הקדום בסממני קטורת, בושם ותבלין|אתר=|תאריך=}}}}{{ציטוט|אנגלית=|תוכן="וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה"|מקור=[[s:בראשית לז כה|בראשית פרק לז, פסוק כה]]}}[[רש"י]] מפרש במקום: "למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע".
איזכור נוסף וחשוב של בושם בתורה הוא בעניין עשיית '''שמן המשחה,''' אשר מופק מ[[שמן זית]], [[מור (בושם)|מור]], [[קינמון]], קידה וקנה בושם. בשמן זה היו מושחים את ה[[כהן גדול|כהנים הגדולים]], וה[[מלך|מלכים]] בשעת הכתרתם והמלכתם. וכן את [[כלי המקדש]] ראשונים:{{ציטוט|אנגלית=|תוכן="וידבר ה' אל משה לאמר. ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים. וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין. ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רקח שמן משחת קודש יהיה".|מקור=[[s:שמות ל כב|שמות פרק ל', פסוק כ"ב]]}}האיזכור החשוב ביותר לבשמים הוא כנראה בפרשיית "[[קטורת הסמים]]". על פי המתואר ב[[תנ"ך]], ה'''קטורת''' היא תערובת
עשיית הקטורת ([[דקדוק עברי - מונחים|המכונה]] "פיטום הקטורת") הייתה מלאכה שדרשה מומחיות מיוחדת. בימי [[בית המקדש השני|בית שני]] הכנת הקטורת נעשתה על ידי משפחת [[בית אבטינס]], ששמרה בקנאות על סוד עשיית הקטורת. וכך מופיע בתלמוד:{{ציטוט|אנגלית=|תוכן="בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ולא רצו ללמד.......אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך......ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח, מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת מתבסמין; לקיים מה שנאמר: "והייתם נקים מה' ומישראל".|מקור=[[s:יומא לח א|תלמוד בבלי, מסכת יומא, ל"ח, עמוד א']]}}איזכור נוסף נמצא ב[[ספר מלכים]] שם מתואר המפגש בין [[שלמה|המלך שלמה]] ל[[מלכת שבא]], במהלכו העניקה למלך מתנות ובשמים:{{ציטוט|אנגלית=|תוכן="וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה".|מקור=[[s:מלכים א י|מלכים א', פרק י']]}}בכל התרגומים הקדומים מתורגמים 'בשם' ו'בשמים' כשם כללי, אולם מהקשר הפסוק בו מפורטים מתנות [[מלכת שבא]] ל[[שלמה]] ניתן לכאורה להבין שה'בשמים' בתחילת הפסוק הם אכן שם כללי, אולם בהמשך הפסוק נראה כי מדובר בבשם מסוים ויוקרתי מאד: "לא בא כבשם ההוא".
סוגי בשמים נוספים מוזכרים במגילת [[שיר השירים]]:{{ציטוט|אנגלית=|תוכן="מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים.......שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים: כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים...... נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים".|מקור=[[s:שיר השירים ד|שיר השירים, פרק ד']]}}מאיזכור נוסף המופיע ב[[מגילת אסתר]], ניתן לראות בו עדות לשימושו הנרחב של הבושם בארמונות המלוכה של העולם העתיק, במגילה מסופר על תהליך ההכנה הארוך של הנשים שיועדו למלך [[אחשוורוש]]:{{ציטוט|אנגלית=|תוכן="ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים".|מקור=[[s:אסתר ב יב|אסתר פרק ב, פסוק יב]]}}מבין הבשמים המפורסמים שנזכרו על ידי חז"ל בתלמוד, ניתן למנות את [[אפרסמון (בושם)|בושם האפרסמון]], ששימש להנאה, ל[[קטורת]], ל[[רפואה]] ואף למשיחת [[כלי המקדש]], [[כהן|הכוהנים]], ו[[מלכי יהודה וישראל]] לאחר שפסק השימוש ב[[שמן המשחה]].
מוצאו של בושם האפרסמון הוא במזרח אפריקה וחצי האי ערב. לצמח זה שמות רבים, ביניהם: balsamon ביוונית, בלסאן ובשאם בערבית. כולם כנראה נגזרים מהמילה העברית-כנענית בָּשָֹם, אחותה של בֹּשֶׂם. תעתיק השֹי"ן ברצף ls מעיד על [[עיצור מכתשי, חוכך צדי, אטום|מבטאו הצדי]] של עיצור זה בתקופה קדומה.
| |||