הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924 – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1מסים, שני שלישים\1 |
|||
שורה 46:
קולידג' מונה לנשיאות בשנת 1923 לאחר מותו של הנשיא הקודם, [[וורן הרדינג]]. לקולידג' ניתן קרדיט על הכלכלה המשגשגת מבית והיעדר משברים מחוץ. הפיצול ב[[המפלגה הדמוקרטית|מפלגה הדמוקרטית]] עזר לו. המועמד הדמוקרטי היה ג'ון דייוויס, חבר קונגרס לשעבר ודיפלומט אנונימי מ[[וירג'יניה המערבית]], המועמד היחיד אי פעם ממדינה זאת. דייוויס היה האיש הראשון ממדינה שתמכה בעבדות והועמד לבחירה לנשיאות מאז מלחמת האזרחים. בגלל שדייוויס היה שמרן, כמה דמוקרטים ליברליים פרשו מהמפלגה והחליטו לתמוך במועמדותו של הסנאטור מ[[וויסקונסין]], [[רוברט לה פולט]], שהיה המועמד של המפלגה הפרוגרסיבית. לה פולט זכה במדינת מגוריו, וויסקונסין, והיה האדם היחיד מוויסקונסין שזכה באלקטורים.
פרשנים פוליטיים טוענים שבחירות אלו היו נקודת השיא של השמרנות האמריקאית, כיוון ששני המועמדים היו שמרנים, תמכו בהפחתת המעורבות הממשלתית ובהפחתת
==מועמדים==
שורה 130:
וויליאם ג'נינגס ברייאן, שניסה לשמור על המפלגה, טען שכל העיסוק בקלאן רק מחזק אותו, ושעדיף להימנע מהנושא. ברייאן גם האמין שגינוי הקלאן יפגע במקאדו. ברוב זעום, הקלאן הצליח להימנע מגינוי. [[ונדל וילקי]], המועמד הרפובליקני לנשיאות ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1940|1940]], היה ציר דמוקרטי ב-1924 ותמך בגינוי הקלאן.
ב-30 ביוני הוועידה התחילה בהליך בחירת המועמד. מקאדו וסמית' ניסו אסטרטגיות שונות לניצחון. סמית' גרם לכך שחלק מתומכיו יתמכו במקאדו בתחילה, כדי שיגרמו לתחושה שכוחו של מקאדו הולך ופוחת מסיבוב לסיבוב. מקאדו לא הפגין את מלוא כוחו בהתחלה. בגלל שבאותו הזמן, המועמד הדמוקרטי היה חייב לזכות בשני
שני הפלגים התחילו להתייאש. כמה תומכי מקאדו פנו אל [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] כדי שישכנע את סמית' להיות הסגן של מקאדו. אנשי הטמאני הול ניסו למשוך את הוועידה עד שהאנשים מחוץ לניו יורק יאלצו לעזוב בעקבות המחירים של המלונות. ההתנגדות של הצירים מניו יורק לדרום, בעיקר לברייאן, רק גרמה לדרומיים להיות נחושים יותר. מקאדו וברייאן ניסו להעביר את הוועידה למקום אחר. תומכי מקאדו אף ניסו להעביר חוק שיגרום להדחת מועמד אחד בכל סיבוב עד שיישארו רק חמישה, אבל צירי סמית' ואלו שתמכו במועמדיהם המקומיים התנגדו. סמית' הציע שכל הצירים ישוחררו ממחויבויותיהם- ומקאדו נטה להסכים לכך בתנאי שיבוטל חוק שני השלישים- למרות שסמית' ציפה לכך שהצירים מאילינוי ומאינדיאנה, שנשלטו בידי מנהיגי מפלגה שתמכו בו, ישארו אצלו. תומכי סמית' סירבו לוותר, ולא היו מוכנים שמקאדו יהיה מועמד. הסיבוב השישים ואחת, ששבר שיא מבחינת אורך הסיבובים, לא היה זמן לוותר.
| |||