התפשטות קרקעית הים – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Earth_seafloor_crust_age_1996_-_2.png|ממוזער|שמאל|250px|גיל הקרום האוקייני: הרצועות האדומות בתמונה הן הצעירות ביותר]]

[[קובץ:Bridge across continents iceland.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ה[[גשר]] מעל בקע אאולפגיאו (Álfagjá) באיסלנד – הגבול בין הלוח האירו-אסייתי ללוח הצפון אמריקאי]]

 

אף שהתפשטות קרקעית הים מוסיפה [[סלע]]ים חדשים, נשאר שטח הפנים של [[כדור הארץ]] יציב. זאת, משום שבמקביל להיווצרות הקרום האוקייני החדש מוחסרים קטעי קרום אחרים ב[[טקטוניקת הלוחות#גבולות סגירה|גבול סגירה]] – נקודת מגע בין שני לוחות בה חודר לוח אחד מתחת ללוח אחר, או שהם מתנגשים זה בזה ויוצרים [[רכס הרים]] בתהליך הנקרא [[אורוגנזה]]. קיזוז שטח זה אינו מתרחש דווקא בשולי לוחות המתארכים, אלא בקנה-מידה עולמי: בעוד אוקיינוס אחד מתרחב כתוצאה מהיווצרות קרום חדש, אחר עשוי להצטמצם ואף להיסגר לחלוטין. לדוגמה, [[הרכס המרכז-אטלנטי]] גורם להתרחבותו של [[האוקיינוס האטלנטי]], אך לא מתקיימת בשוליו [[הפחתה]] משמעותית. הפחתה כזו קיימת ב[[טבעת האש]] בשולי [[האוקיינוס השקט]] ומתבטאת בין היתר ב[[קשת איים|קשתות איים]] דוגמת [[יפן]] וב[[קשת איים#קשת געשית|קשתות געשיות]] דוגמת ה[[אנדים]].

===חקר קרקעית הים===

[[קובץ:Hawaii hotspot.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שרשרת איי הוואי ואיי אמפרור]]

 

מחקרים דומים נערכו על ידי ה[[אוקיינוגרפיה|אוקיינוגרף]] וה[[גאופיזיקה|גאופיזיקאי]] האמריקאי [[רוברט סינקלר דיץ]] (Robert S. Dietz{{כ}}, 1914–1995), שסקר את קרקעית [[האוקיינוס השקט]] ובעיקר את ה[[גאומורפולוגיה]] שלה{{הערה|1='''A to Z of Earth Scientists''', עמ' 73}} בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. בין היתר חקר את [[איי אמפרור]] – שרשרת איים געשיים הנמתחת מאיי [[הוואי]] ומסתיימת ב[[קמצ'טקה]], ובה ראה עדות לנדידת היבשות. למנגנון הגורם לתנועה קרא דיץ "התפשטות קרקעית הים", והעיד כי הוא רואה בו כינוי "מגושם".{{הערה|שם=דיץ|1=[http://www.annualreviews.org/doi/pdf/10.1146/annurev.ea.22.050194.000245 Earth, Sea, and Sky: Life and Times of a Journeyman Geologist], עמ' 16}}

===ראיות מדעיות===

[[קובץ:Oceanic Stripe Magnetic Anomalies Scheme He.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רצועות קיטוב מגנטי בקרום אוקייני]]

 

מידע נוסף התקבל מקידוחים שנערכו במסגרת חיפושי [[נפט]]. ליבות סלע שנקדחו מאזורים שונים באוקיינוסים [[תיארוך|תוארכו]] והראו גילים הולכים וגדלים ככל שגדל המרחק מן הרכסים המרכז אוקייניים.

מערכת הביקוע האופיינית הנוצרת במקרה כזה היא [[צומת משולש]] – מפגש של שלושה בקעים שה[[זווית]] הממוצעת ביניהם 120 [[מעלה (זווית)|מעלות]]. במערכת כזו מתמזגים שניים מהבקעים ל[[עמק ביקוע]]{{הערה|1='''עמק ביקוע''' – עמק צר וארוך הנוצר לאורך בקע}} ובשלישי נוצר [[בקע כושל]] שאינו מתפתח לאוקיינוס.

 

 

המשך התפשטות קרקעית הים דוחקת את הקרום הצעיר לצדדים באמצעות קרום צעיר יותר הנוצר ברכס המרכז אוקייני. הגבול בין הקרום היבשתי לקרום האוקייני משני צדי הבקע הופך ל[[שולי יבשת|שולי יבשה סבילים]],{{הערה|1='''שולי יבשה סבילים''' – גבול בין קרום יבשתי וקרום ימי השייכים לאותו לוח}} ועל הקרום האוקייני מצטברים [[סלע משקע|סלעי משקע]] ימיים.