שלילת התארים – הבדלי גרסאות

ה[[רמב"ם]], שהיה מפתח מרכזי של תורת השלילה בפילוסופיה היהודית, מצא את מקורותיה בהגות אריסטו, ובמקביל במקרא, בפיוט ובספרות החז"לית. ההתמודדות עם הגשמותהגשמת האל אמנם מצויה בחלק מהתרגומים והפרשנויות למקרא, אולם ההוגה היהודי הראשון שאימץ כמתודה את ההוכחה דרך השלילה היה [[פילון האלכסנדרוני]], ב[[אפולוגטיקה]] על קיומו הפשוט של האל. פילון יצא מנקודת הנחה שייחוס תארים לאל ועצם הגדרתו סותרים את העיקרון המקראי של אי הידמות האל לכוללכל שאר הנמצאים. משמעות פירושו של פילון הייתה כי אין לקרוא את השמות הניתנים לאל במקרא (כגון "רחום", "גיבור") כפשטם, אחרת הם באים בסתירה עם אותו עיקרון עצמו. החוקר [[הארי אוסטרין וולפסון]] מצא כי דרך השלילה בה נהג פילון הייתה למעשה אבטיפוסאב-טיפוס לשיטותיהם של הפילוסופייםהפילוסופים היוונים ה[[נאופלטוניזם|נאואפלטונים]], דוגמת [[פלוטינוס]] ממנו הגיעה תורת שלילת תוארי האל אל ה[[כלאם]] ה[[מועתזילה|המועתזילי]] ואל ההוגים היהודים בימי הביניים{{הערה|ישפה, ר' (2007) עמ' 210}}.

שלילת התארים בפילוסופיה של פלוטינספלוטינוס נובעת מפרשנותו למושג ה"אחד" בדיאלוג [[פרמנידיס]] ל[[אפלטון]]. בהתייחסו להיפותזה הראשונה המובאת שם, המתארת את המושג לפי שאינו ניתן לחלוקה, לתפיסה (גשמית או שכלית), להזזה או להבסה, פלוטינוס מדגיש בכתביו את האחד הזה כסיבת כולכל הצורות האחרות. באופן זה הוא מחבר בין ההגדרות השוללות להתייחסות של פילון לאלוהים. קשר זה בקובץ כתביו [[אניאדס]], כאשר פלוטינוס מתייחס לשאיפת האדם ביחס לאחד: "מחשבתנו אינה יכולה לתפוס את האחד, כולכל עוד גורמים נוספים מוסיפים להתקיים בהפש... להשגת האחד עלייך לשחרר את הנפש מכול דבר חיצוני ולפנות בשלמות פנימה, ללא הישענות על המונח מחוץ, תוך חשיפת השכל לצורה אידאלית הקודמת לתפיסות החוש, ושכח גם את עצמך כדי להתקרב להבנת האחד". התייחסות זו ל"אחד" המופשט, כאל מושא שאיפת האדם והסיבה הראשונה להיווצרות, הביאו את פלוטינוס להיחשב לראשון שהציע תאולוגיה סדורה בשיטת שלילת התארים.