שלילת התארים – הבדלי גרסאות

שיטת ההוכחה בדרך שלילת התארים השפיעה על רבים מקרב ההוגים היהודים, בניסיונם לגשר על הפער שבין הפילוסופיה לאמונהל[[אמונה באלוהים (יהדות)|אמונה היהודית]]. הראשון שהשתמש בה מקרב הוגים אלה היה [[רבי סעדיה גאון]], ששלל כולכל תיאור עצמי של האל פרט לתואר "בורא". לטענת הרס"ג בתוך תואר זה יש לכלול אתכלולים התארים "חי", "יכול" ו"חכם" המצויים בו באופן מהותי, ורק בלתי ניתנים לביטוי. פרט לכך, חייבכינה הרס"ג את האל בתוארי פעולה כיוון שגם הם אינם אומרים דבר על האל באופן מהותי.

[[בחיי אבן פקודה]] הלך צעד נוסף בשיטה זו, כאשר ביקש להשתמש בשיטת שלילת התארים להסיק רק תוכן שלילי על האל. כך, שלושת התארים העצמיים החיוביים שמחייבים לדידו את האל ("נמצא", "אחד" ו"קדמון") נועדו רק נועדו לשלול תארים הופכייםהפכיים. אף על פי כן גם ה'בחיי' למעשה מדבר על תארים עצמיים שניתן לתאר בהם את האל ומוסיף "מידות פועליות" כפי שעשה רסהרס"ג לפניו.

[[רבי יהודה הלוי]] היה ההוגה היהודי הראשון בימי הביניים ששלל כולכל תואר עצמי, ובמקום זאת העמיד "מידות שוללות" בלבד. ריה"ל אמנם המשיך להידרש לתוארי פעולה כגון "מרחם", ואף הוסיף עליהם תוארי יחס כגון "קדוש"{{הערה|ישפה, ר. 2007. עמ' 226}}.