הסכם אלג'יר – הבדלי גרסאות

בהסכם אלג'יר ויתרה עיראק על דרישותיה למימילמרבית מרביתמימי השט אל-ערב, והסתפקה בקביעת קו אמצע המים (thalweg) לקו הגבול המימי. בנוסף, נקבע כי הגבול בין איראן לעיראק יקבע על פי פרוטוקול קונסטנטינופול מ-[[1913]], קרי, עיראק ויתרה על זיקתה לאזורים הערביים במערב איראן. איראן התחייבה על פי קווי 1913 להעביר שטחים בסך 1,500 קמ"ר שאיראן תפסה בהתכתשויות סביב הגבול מתחילת שנות ה-70. שטחים אלו נועדו להעניק לעיראק עומק אסטרטגי מסוים שהיה חסר לה מפני תקיפה איראנית (בגדאד נמצאת כ-100 ק"מ מהגבול ואילו טהראן 700). בנוסף, המדינות "יתחייבו לקיים פיקוח הדוק ואפקטיבי על גבולן המשותף כדי לשים קץ לחדירות בעלות אופי חתרני מכל מקור אפשרי". קרי, איראן התחייבה להפסיק את תמיכתה בכורדים (בה מעולם לא הודתה) ולמנוע הסתננותם של לוחמים ותחמושת לכורדים. המדינות הסכימו לשוב לימי ה"שכנות הטובה, "חברות" ו"שיתוף הפעולה" ולקיים ביקורים של בכירים בארץ השכנה במהרה. חלק חשוב בהסכם קובע כי ההסכם הוא מקשה אחת (ההסכם אכן לא חולק לסעיפים) והפרה של חלק אחד של ההסכם, "סותרת את רוח הסכם אלג'יר". קרי, המדינה הנפגעת לא תהיה חייבת להמשיך לעמוד בהסכם.