|
|
|
[[מערכת המשפט]] עושה שימוש נרחב בקזואיסטיקה. רוב מערכות החוקים המודרניות מנוסחות בצורת [[חוק קזואיסטי|חוקים קזואיסטיים]] כדוגמת "אם רצחת, תלך לכלא", ולא בצורת איסור עקרוני כדוגמת [[עשרת הדיברות|הדיבר]] "[[לא תרצח]]" ה[[המקרא|מקראי]]. בבואו לדון במקרה ספציפי, השופט משווה עד כמה הנסיבות הנוכחיות דומות למקרה הפרדיגמטי העומד בבסיס החוק, וקובע את העונש בהתאם.
שורשי התפיסה הקזואיסטית ב[[תרבות המערב]] יונקים גם הם מ[[פילוסופיההאסכולה יווניתהפריפטטית|הפילוסוף היווני]] [[אריסטו]], אך שיא התפתחותה ההיסטורית היה באמצע [[המאה ה-16]], בשימוש שעשו ה[[ישועים]] במוסר קזואיסטי במסגרת תהליך [[וידוי (נצרות)|הווידוי הנוצרי]]. המדען והפילוסוף הצרפתי הנודע בן [[המאה ה-17]] [[בלז פסקל|בְּלֶז פַּסקָל]] ביקר באופן חריף את התופעה בספרו "מכתבים פרובינציאליים", וטען כי שיטה זו מאפשרת לעשירים להמשיך [[חטא|לחטוא]] על ידי תשלום והתחשבות בנסיבות בווידוי, ואילו העניים נשארים ללא כפרה. בעקבות ביקורתו החריפה של פסקל הפך "טיעון קזואיסטי" לשם גנאי, ונחשב נחות ולא [[רציונליות|רציונלי]]. רק בשנת [[1988]], עם פרסום הספר ''The Abuse of Casuistry: A History of Moral Reasoning'', זכה המוסר הקזואיסטי לעדנה מחודשת. מחברי הספר, אלברט ג'ונסן ו[[סטיבן טולמין]], טענו כי אין בעיה עקרונית עם תורת המוסר הקזואיסטית, אלא פשוט נעשה בה שימוש לרעה. לטענתם, המוסר הקזואיסטי יכול להוות איזון נכון בין [[אבסולוטיזם מוסרי]] ל[[רלטיביזם]]. הם אף מראים כיצד תאוריות מוסריות מודרניות כגון [[תועלתנות]] ו[[פרגמטיזם]] משתמשות ב[[רטוריקה]] קזואיסטית.
{{קצרמר|פילוסופיה}}
|
