איימון דה ואלירה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 79:
 
===כנשיא הרפובליקה===
כאשר חזר דה ואלירה לאירלנד, בסוף 1920{{הערה|{{דואר היום||שעה אחרונה|1920/12/20|00302}}}}, הייתה הארץ עדיין בחבלי מלחמת העצמאות. דידה ואלירה עמד על כך שאירלנד תתנתק באופן מוחלט מבריטניה{{הערה|{{הצפירה||המניפסט של די ולירה אל העם האירלנדי|1921/01/14|01000}}}}. עם זאת, הצהיר שאם תנתן לאירלנד עצמאות מוחלטת הוא יסכים לברית לשיתוף פעולה צבאי וכלכלי{{הערה|{{דואר היום||לקראת השלום האירלנדי|1921/02/03|00302}}}}. המשא ומתן התקדם במהלך שנת 1921{{הערה|{{דואר היום||לקראת השלום האירלנדי|1921/07/21|00304}}}}. אולם דה ואלירה דחה את ההצעה הבריטית מאוגוסט 1920 לעצמאות פנימית תוך כפיפות לכתר הבריטי{{הערה|{{הצפירה||תשובת לויד דזשורדזש לדה וואלירה|1921/09/01|00302}}}}.
 
באוגוסט [[1921]] שינה דה ואלירה את חוקת הדאל על מנת לשדרג את תפקידו מראש ממשלה (או יושב-ראש הקבינט) לנשיא של הרפובליקה, וכך להיות שווה במעמדו למלך [[ג'ורג' החמישי]], כראש המדינה האירית. כנשיא, טען דה ואלירה, עליו להיעדר משיחות השלום שהתקיימו באוקטובר [[1921]], שכן המלך ג'ורג' נעדר מהן. בשיחות אלו הוסכם על חלוקתה של אירלנד. 26 מתוך 32 המחוזות של המדינה קיבלו עצמאות חלקית. המחוזות הדרומיים נקראו "[[המדינה האירית החופשית]]" ואילו ששת המחוזות הצפוניים נותרו בשליטתה של בריטניה וכונו "[[צפון אירלנד]]". מבחינה טכנית הוסכם כי המחוזות הצפוניים יהיו חלק מן המדינה האירית החופשית, אך ניתנה להם אפשרות לפרוש, ומחוזות אלו, שרוב תושביהם [[פרוטסטנטים]] (בניגוד לרוב הקתולי באי כולו) ניצלו מיד את האפשרות. הסדר זה נראה לנציגי אירלנד בוועדה כה בלתי סביר (שכן הם סברו כי "צפון אירלנד" הינה מדינה קטנה, וכי היא תתמוטט מיד מבחינה כלכלית וחברתית), עד כדי כך שקיבלו אותו, שכן סברו שלא יאריך ימים. ההסכם נחתם ביום [[6 בדצמבר]] [[1921]].