הבדלים בין גרסאות בדף "אסכולת אלכסנדריה (נצרות)"

מ
מ (בוט החלפות: {{ס:\1|)
 
==הגות==
המאפיין הבולט ובעל ההשפעה הרבה ביותר של אסכולת אלכסנדריה היה השימוש בפרשנות אלגורית לכתבי הקודש, כמעט תמיד עבור [[הברית הישנה]] וכאמצעי להצביע על רצף בינה ל{{ה[[הברית החדשה|ברית החדשה}}]]. הוגיה שאבו נטייה זו מהקהילה היהודית של העיר שהשיטה האלגורית רווחה בקרבם, ובמיוחד מהפילוסוף [[פילון האלכסנדרוני|פילון]] שנקט בכך כדי לפשר בין קדושת המקרא לרעיונות ה[[אפלטוני]]ים בהם דגל. האלכסנדרונים לא נרתעו מעקירה גמורה של פשט הטקסטים בנימוק שהספרים חוברו בהשראה אלוהית ישירה וככאלה ממילא לא ניתן היה לקרוא אותם כחיבורים רגילים; נדרש למצוא את המשמעות העמוקה אליה כיוון יוצרם. כך, למשל, בעוד שיריביהם האנטיוכיים הסבירו שלמשפטים סתומים קיים מובן פשוט שיכול להיות מטאפורי, המצרים סירבו להכיר בכך שייתכן והכתוב משתמש באמצעים ספרותיים כאלה. התייחסויות [[אנתרופומורפיזם|אנתרופורמורפי]]ות לאלוהים, כמו {{ציטוטון|וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ}}, שעוררו לעג רב מצד אויבי הנצרות מבין הפילוסופים היוונים, תורצו על ידי האנטיוכיים ודומיהם כדימויים פיגורטיביים אך התקבלו כמות שהם על ידי האלכסנדרונים. הם הסבירו שהכתוב מעולם לא נועד להעביר דיווח רגיל על עובדות היסטוריות, אלא להביא לאנושות מסר רוחני קדוש. [[אוריגנס]], גדול הוגי האסכולה, הצהיר בספרו "על העיקרים" שכל מקום בו נראה שיש סתירה בין ספרי הקודש להגיון או לפילוסופיה הגבוהה נוצר ככזה בכוונת מכוון כדי לעורר את האדם לתהייה ולמחשבה ולבסוף להפנמה של המשמעות האמיתית. בכל נקודה כזו, הכתובים כללו במודע "אירועים שלא התרחשו, לעתים אירועים שלא יכלו כלל להתרחש, או אירועים שאולי יכלו להתרחש ובכל זאת לא התרחשו." לכל פסוק ולכל מילה היו רובדי משמעות מרובים, לא-חופפים, שניתן היה לחלץ רק באמצעות אלגוריה. אפילו קטעים שיכלו להיחשב כדימויים פשוטים, כמו זה בו מראה השטן לישו את כל ממלכות האדם מראש הר גבוה, נתפסו כפשוטם על ידי המצרים שקבעו שהיות ואין הר גבוה דיו ממנו יכל ישו לראות את הכל, אין אפשרות להבין את הפסוקים מילולית אלא יש לחתור אל המשמעות הנסתרת בהם.
 
שיטה זו אפשרה לאוריגנס ולדומיו התמודדות נוחה עם קטעים רבים בברית הישנה שנראו מבחילים מוסרית או מעליבים לחסידי הפילוסופיה שאותם ניסו לקרב אל הנצרות. מחיית [[שבעת העממים]] בידי [[יהושע בן נון]] הפכה בעיניהם מאירוע היסטורי לאלגוריה: הכנענים סימלו תאוות וחטאים שונים, ויהושע ששמו אוית ב[[תרגום השבעים]] באופן דומה לזה של ישו היה בעצם משל לנוצרי עצמו. הסיפור כולו, אם כן, לא היה אלא אלגוריה על ישו המתגבר על החטא והתאווה. חוט השני של [[רחב הזונה]] ושני המרגלים פורש כסמל לדמו הגואל של ישו, והעץ השתול על פלגי מים בתהילים רימז על טקס הטבילה. האלכסנדרונים מצאו נבואות ורמזים על בוא ישו בכל רחבי המקרא, וראו אפילו את שלוש מאות ושמונה-עשרה משרתי אברהם כייצוג לשמו ולצליבה בשל הדמיון בין האותיות ב"ישו" למספר ב[[ספרות יווניות]].