לחם הקודש – הבדלי גרסאות

הלחם הקדוש (מלטינית: host) הינו [[סקרמנטלים|סקרמנטל]] נוצרי, הידוע גם בשמות: "פולחן הלחם" או "לחם האיחוד". הלחם הקדוש משמש בטכסיםבטקסים נוצריים שונים, והוא נדבח משמעותי במסקרמנט האויכריסטה או [[סעודת האדון]], הידוע בנצרות הקתולית כמיסה ובנצרות האורתודקסית כליטורגיה הקדושה. בתאולוגיה הנוצרית, הלחם הקדוש הינו התגלמות המהות של ישו בלחם, תופעה זאת נקראת בכנסייה הקתולית "כ[[טרנסובסטנציאציה]]" דהיינו המהרת המהות, אומנם אמונה זאת נדחית על הסף בקרב הכנסיות הפרוטנסטניות והייתה אחד התמריצים המרכזיים של הרפורמציה הפרוטסטנטית כנגד פולחן הלחם בנצרות הקתולית.

באמונה הנוצרית הלחם הקדוש הינו סקרמנטל המשמש את מערך הכנסייה לצורכי טכסיםטקסים שונים ובעיקר לסעודת האדון המתקיים בימי ראשון וחג, אך גם במועדים ואירועים שונים (ראה להלן). העדות הראשונה לחשיבות הלחם בתיאולוגיהבתאולוגיה הנוצרית מגיע מתוך כתבי הקודשים הנוצריים, הברית החדשה. הלחם מופיעה כאשר ישו מספר בזמן הסעודה האחרונה כי הלחם אשר ברך הוא גופו והיין הוא דמו.

[[בנצרות הקדומה]] ללחם היה חשיבות רבה במהלך טכסטקס שיחזור הסעודה האחרונה, והוא שימש ביחד עם הטבילה והסמכה את שלושת הטכסיםהטקסים המשותפים לקהילה הנוצרית בראשית דרכה. ואומנם עם השנים ככל שהחלה וגדלה הנצרות מכת קטנה ונרדפת לדת רישמיתרשמית. משמעותו של הלחם הקדוש בפולחן הנוצרי התרחבה איפוא לעין שיעור. בעוד שבנצרות הקדומה ללחם לא הייתה משמעות תיאולוגיתתאולוגית יתרה, פרט על השימוש הטכסיתהטקסית שלו. הרי שבנצרות לאורך ימי הביינים נוסף ללחם הקדוש גם משמעות תיאולוגיתתאולוגית אשר מסמלת איפוא את התגשמותו של ישו על רקיק הלחם הניתן למאמינים אשר מתייחדים עם מושיעם בזמן ה[[סקרמנט]]. ובקרב נוצרים אדוקים אף סימלה את [[ישו]] עצמו.

השימוש בלחם הקדוש בנצרות משתנה בין זרם אחד למשנו. אומנם כל הזרמים משתמשים בלחם במהלך סקרמנט סעודת האדון אשר מתקיים לעתים דחופות ולפעמים יותר מפעם אחת ביום. הסקרמנט משמש איפוא לאחדות האל עם המאמינים ולרוב המאמינים נוטלים אותו בימי ראשון וחג, אך גם בימי זיכרון, לפני תחילת תענית ובשבירת. בנוסף רקיק הלחם הקדוש ניתן לנוצרים בטכסיםבטקסים שלפני המוות. אומנם נראה שתרוממת המרכזית של פולחן הלחם בנצרות, התרחש כבר במאה ה-13 עם הנהגת [[חג הלחם והיין הקדושים]], הנקראה בפשטות גוף האדון (מלטינית:Corpus Christi).

בנצרות הקתולית השימוש בלחם הקדוש הוא תדיר ביותר, לא רק בזמן עברת סקרמנט סעודת האדון אלא גם שישנו שימוש בלחם לטכסילטקסי השכבה, קונפירמציה וטכסיוטקסי מעבר שונים. פולחן הלחם בנצרות הקתולית התפתח מאוד במהלך ימי הביינים וקיבל מעמד מיסטי חשוב ביותר. נקבעו תקנות שונות הכיצד לאפות את הלחם, היו בישופיות הכינו לחם דגים, אחרות השתמשו בלחם ללא חמץ (בדומה למצה). אומנם עם הזמן התקבלה שיטה אחידה לאפיית הלחם הקדוש באמצעות הטבעה, דהיינו רמיסת הלחם והטבעת צלב או כל דמות אחרת ללחם בהקשר הליטורגי עליו אפיית הלחם שתשמש. כמו כן עד וויעדת הוותיקן השנייה, היה נהוג להסתיר את מהלך בציעת הלחם מפני קהל המאמינים, ולהעניק להם רק מרקיק הלחם ללא ה[[יין הקדוש]]. אולם לאחר וויעדת הוותיקן השנייה, המאמינים חוזים בכנסייה בביצוע הלחם ומקבלים רקיק מהול ביין.

בנצרות האורתודקסית, הלחם הקדוש משומש בעיקר לטכסלטקס הליטורגיה הקודשה. אולם לרוב בפולחן הביזנטי אין נהוג שהמאמינים יכולים לנטול את הלחם הקדוש במהלך השתתפותם בטכסבטקס ואף לא לחזות בזמן בציעת הלחם.

עוד לפני הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, נשמעו קולות חוזרים ונשנים בכנסייה הקתולית על פולחן הלחם. יאן הוס למשל ומסדר הלולרדים כולם בכללותם התנגדו לעקרון הטרסובינזציה בהמרת הלחם הקדוש לדמותו של ישו הנוצרי. במאה ה-16 עם הקמתם של התנועות הפרוטסנטניות הן הלותרניות והן הקלווניסטיות אחד מעקרונותהם המרכזים של הפרוטסנטים היה מלבד דחיית כס האפיפיורות גם ביטול פולחן הלחם בנצרות. הפרוטסטנטים על הזרמים השונים התנגדו לעקרון הטרנסובינסטנציה דהיינו המרת הלחם לגופו של ישו. לפיכך הלחם נתפס כפשטו. ואילו קיום הטכסהטקס כשלעצמו (סעודת האדון), היא המצווה החשובה. ולפיכך בזרמים שונים בנצרות נהגו לדחות את קבלת הלחם הקדוש לאירועים מיוחדים או לימי ראשון וחג בלבד.

בשנת 1290 העלילו בפריז על זוג יהודי, כי חדר בחשאי לכנסייה אחת ודקר שם את לחם הקודש עד זוב דם. הזוג נידון על ידי בית דין האינקוויזיציה לשריפה. עלילה דומה לזו אירעה בעיר סוחצ'וב שבפולין בשנת 1556, ובגללה נידונו למיתה שלושה יהודים[{{דרוש מקור]}}.

* אירופה על סף העת החדשה: אירופה 1350 - 1600, משה סלוחובסקי, אורית רמון, יוכי פישר, הוצאת האוניברסטיההאוניברסיטה הפתוחה, תשע"ה 2014. כרך ד' וכרך ה'.