כנף בעלת גאומטריה משתנה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 14:
זמן קצר לאחר מכן, התכנון והדגם הראשוני של המסרשמיט P.1101 הועבר לארצות הברית ונחקר על ידי חברת בל. בשל פגמים וחוסר במסמכי התכנון, וכן נזק שנגרם לאבטיפוס, החברה החליטה לנטוש את הפרויקט. במקום להתבסס על התכנונים והדגם הגרמני, הוחלט לייצר גרסה חדשה לגמרי של המטוס וכך בא לעולם הדגם X-5, שאת כנפיו היה ניתן לכוונן בעת טיסה. כאשר כנפיו של מטוס זה נמשכו לאחור מרכז הכובד שלו הוסט לאחור וכתוצאה היה קשה לשלוט בו. כדי לפצות על כך, מהנדסי החברה נאלצו לבנות מערכת שמאזנת את מרכז הכובד בעת שינוי זווית הכנפיים.
במרוצת השנים נעשו נסיונות נוספים כדי לקדם את הרעיון להשיג תמיכה ממשלתית לפיתוח מטוס מסוג זה. מהנדסים בריטים ואמריקאים עמלו על תכנון והנדסה תקינה של מטוס בעל גיאומטריית כנף משתנה. הבולט שבהם היה מהנדס האוויראונטיקה ל.א ביינס שרשם מספר פטנטים בארצות הברית של המצאותיו בתחום זה. הפטנטים והניסון ליצור עניין ממשלתי במיזם הולידו את תכנון ופיתוח המטוס גרומן XF10F ג'גואר בשנת 1952. מטוס זה מעולם לא נכנס לשירות מבצעי, מאחר והוא היה בעל יכולת תמרון עלובה ביותר ונטייה להיקלע לסחרורים באוויר. הרעיון לשלוט בזווית הכנפיים נשכח עד לשנות השישים, וכאשר עלה מחדש הוביל לתכנון וייצור של דגם מוצלח, F-111 ארדוורק. היה זה המטוס הראשון בעל גיאומטריית כנף משתנה שיוצר באופן סדרתי והוכנס לשירות מבצעי במספר מדינות.
מריגול צבאי ומתחרות בין המעצמות, הרעיון הגיע גם לברית המועצות. הסובייטים פיתחו שני סוגים של מטוסים בעלי גיאומטריית כנף משתנה: אחד בו כל הכנף מתכוונת לאחור או לפנים, ובסוג השני רק חלק מן הכנף מתכווננת. כיוונון של אחוז מן הכנף, ולא את הכנף כולה, הקל על בעיות אווירודינמיות שהיו לדגמי מטוסים אחרים, אך הוא גם הקטין את התועלת שבמשיכת כנף כזו לאחור. מטוס מהסוג זה שפותחו על ידי רוסיה היה סוחוי 17. לעומתו, מטוסים מתקדמים יותר בהם כל הכנף נמשכת לאחור או לפנים שפותחו הם מיג-23 וסוחוי Su-24. דגמי האבטיפוס של המטוסים שהוזכרו נוסו בשנות השישים ונכנסו לשירות מבצעי רק בשנות השבעים. נכון לשנת 2014, יותר מ-100 מטוסים מדגם טופולב Tu-22M, מטוס נוסף בעל כנפיים מתכוונות מתוצרת רוסית, היו בשירות מבצעי.
| |||