העלייה מברית המועצות בשנות ה-70 – הבדלי גרסאות

 

== מדיניות ההגירה בברית המועצות ==

כל מי שביקש לעזוב את ברית המועצות צריך היה להגיש [[אשרה (ויזה)|ויזה]], ובה הזמנה מבן משפחה שיקבל אותו בארץ שאליה הוא מעוניין להגר. שולח הוויזה התחייב לתמוך בבן משפחתו. בקשת בן המשפחה צריכה הייתה לעבור אימות על ידי [[נוטריון]] בארץ מגוריו, ואז להישלח אל בן המשפחה שמתגורר בברית המועצות. מבקש הוויזה היה פונה לאגף במשרד הפנים שנקרא [[אוביר]] (המשרד לאשרות ולרישום של משרד הפנים). במשרד הפנים היה עליו למלא מסמכים שונים, שחלקם כללו מידע אישי מאוד. הוא חייב היה להודיע לכל הגורמים שאליהם היה קשור בברית המועצות על רצונו לעזוב. היה עליו להביא מכתב המלצה מהמנהל במקום העבודה שלו. קבלת ויזה דרשה גם אישורים מבתי-הספר של הילדים ומאזור המגורים. אישור על היעדר חובות כלכליים בתוך ברית המועצות ואישור מההורים (וגם מהגרושה, אם מבקש הוויזה היה גרוש). אם ה[[מהגר]] היה חבר מפלגה, היה עליו להשיג אישור ממשרד המפלגה המקומי ומהאיגוד המקצועי שהם מסכימים לעזיבתו. אחרי הגשת כל האישורים, ולאחר שכל מי שנמצא בקשר עם מבקש הוויזה מודע לכך שהוא רוצה לעזוב, צריך היה להגיש את כל המסמכים ל"אוביר" בתוספת תשלום של ארבעים [[רובל]]. תשובה רשמית לבקשת ההגירה הייתה מגיעה בדרך כלל לאחר כחצי שנה. אם הבקשה אושרה, צריך היה תוך חודש להגיש אישורים על הוצאת הילדים מבתי הספר, עזיבת מקום העבודה ומכירת הדירה.