|
[[קובץ:Day of Anger marchers in street.jpg|שמאל|250px|ממוזער|מפגינים במצרים ב-25 בינואר 2011]]
'''המהפכה במצרים '''(נקראת גם '''מהפכת 25 בינואר''' - ב[[ערבית]]: '''ثورة 25 يناير''', '''מהפכת הנוער''' ו'''מהפכת הלוטוס''') אירעה ב-11 בפברואר 2011, לאחר [[הפגנה|הפגנות]] רחוב מתמשכות, מחאות המוניות ופעולות [[מרי אזרחי]], שהחלו במדינה ב-[[25 בינואר]]. מארגני המחאה קיבלו את השראתם מהמהפכה בתוניסיה (מהפכתהשכנה היסמין)במסגרת בהגל הופלהמחאות שלטונובעולם של הדיקטטורהערבי, [[זין אל-עאבדין בן עלי]], ששלט במדינה בידשזכה רמהלכינוי 23"האביב שנההערבי". במהלך המהפכה המפגינים התעמתו עם [[כוחות הביטחון המרכזי|כוחות הביטחון]], מחו נגד משטרו של הנשיא [[חוסני מובארק|חוסני מובארכ]] וקראו להדחתו על רקע ה[[עוני]] הרב, ה[[שחיתות]] השלטונית והפגיעה ב[[חופש הביטוי]] ובזכויות יסוד אחרות. המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה [[כיכר א-תחריר]] שבמרכז [[קהיר]].
לאחר 18 ימים של מחאות בלתי-פוסקות ועל אף שמובארכשמובארק הודיע כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך כמה חודשים, הוא נאלץ להתפטר ולהעביר את השלטון לידי הצבא. כמה שבועות לאחר מכן, נעצר מובארכמובארק יחד עם אשתו סוזן, שני בניו, ושרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת בחשד למעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת [[גז טבעי]] ל[[ישראל]], ולאחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. כמו כן, בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון וכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילותה הפוליטית או הציבורית. ועדת חקירה מצרית קבעה לאחר האירועים כי נהרגו לפחות 846 בני אדם{{הערה|{{ynet|רויטרס|ועדת החקירה המצרית: לפחות 846 בני אדם נהרגו בהפיכה|4058552|19 באפריל 2011}}}}.
על אף שהפגנות ספורדיות התקיימו בשנים שקדמו למהפכה ("[[מהומות הלחם]]" ב-[[1977|1977)]], הההפגנותהמחאות שהובילו לנפילת שלטונו של מובארכאליה היו חסרות תקדים בהיקפןוהיו ובתמיכההגדולות הבינלאומיתביותר להבמצרים הןמאז זכו."[[מהומות הרשתותהלחם]]" החברתיות ובהן פייסבוק, טוויטר ויוב-טיוב[[1977]]. סייעוהייתה במידהזו רבההפעם להפצתהראשונה טענותיהםשבה שלהצטרפו המוחיםלהפגנות בעודולמחאות נסיונותיואנשים שלמכל המשטרשדרות לנתבהחברה אתהמצרית, דעתכולל הקהלפעילי נתפסותנועת כמניפולציות"האחים מיושנות שאינן מצליחות לעצור את גל הפרסומים שהוביל רבבות לרחובות ולמיכה בינלאומית מקיר אל קירהמוסלמים".
בבחירות שנערכו ביוני [[2012]] נבחר [[מוחמד מורסי]], מתנועת [[האחים המוסלמים]], ל[[נשיא מצרים]]. בסוף יוני 2013, במלאת שנה לבחירתו של מורסי, נערכו במצרים הפגנות המוניות בקריאה להתפטרותו.{{הערה|{{ynet|רועי קייס|צבא מצרים: למורסי יש 48 שעות לפתור המשבר|4399371|1 ביולי 2013}}}} ב-3 ביולי, בתום [[אולטימטום]] שהציב [[צבא מצרים]] בראשות שר ההגנה שמינה מורסי, הגנרל [[עבד אל-פתאח אל-סיסי|עבד אל-פתאח א-סיסי]], [[ההפיכה במצרים (2013)|הודח]] מורסי. א-סיסי נבחר לנשיאות מצרים [[הבחירות לנשיאות מצרים (2014)|כשנה לאחר מכן]], בבחירות שבהן לא היה לו יריב אמיתי, מאחר שתנועת "האחים המוסלמים" הוצאה אל מחוץ לחוק והוגדרה [[ארגון טרור]].
==רקע==
{{נושא מורחב|נושאים=[[האביב הערבי]], [[ההפיכה בתוניסיה (2011)]], [[חאלד מוחמד סעיד]]}}
[[קובץ:Tahrir Square during Friday of Departure.png|שמאל|ממוזער|250px|[[כיכר א-תחריר]] ב"יום שישי של העזיבה"]]
מצרים מוגדרת כמדינה "במשטר חירום" מאז [[1967]], למעט תקופה קצרה של כשנה וחצי, שהחלה ב-[[1980]]. תחת משטר זה, ניתנו למשטרה סמכויות מיוחדות ורבות, שהובילו לעתים תכופות ל[[אלימות משטרתית]]. מקרהו של ח'אלד מוחמד סעיד, שככל הנראה הוכה למוות על ידי המשטרה המצרית ב[[יוני]], [[2010]], הסעיר במיוחד את הציבור במדינה. במהלך ההפגנות הופנתה המחאה הציבורית כנגד האלימות המשטרתית, ה[[עוני]], ה[[אבטלה]], ה[[שחיתות]] ותאוות הבצע בקרב בכירי השלטון (ב[[מדד השחיתות הבינלאומי]] דורגה מצרים במקום ה-98 מתוך 178).
מאז [[1967]] מופעלים במצרים "חוקי חירוום" המאפשרים לרשויות המדינה לעצור ללא משפט, לערוך חיפושים, לפקח על העיתונות ולמנוע התקהלויות. תחת מעטה זה זכתה המשטרה ובעיקר המשטרה החשאית לעוצמה מרובה שהופעלה כנגד האוכלוסיה האזרחית, אלימות שרירותית זו גובתה לא אחת בשחיתות כספית שכללה דרישה לתשלומי דמי חסות וכיו"ב. אלימות זו נתפסה כדבר שבשגרה עד להריגתו של, ח'אלד מוחמד סעיד, צעיר מאלכסנדריה שהוכה למוות על ידי שוטרים לאחר שסירב להציג בפניהם תעודת זיהוי. מותו של סעיד זכה לתהודה תקשורתית רחבה לאחר שאיש גוגל, וואל גנהים, פתח דף בפייסבוק תחת השם, "כולנו ח'אלד מוחמד סעיד", הדף זכה לתהוגה רחבה ולעשרות אלפי צופים בתוך מספר ימים. הפלטפורמה האינטרנטית סיפקה לעשרות אלפי צעירים מרחב להתוודעות ולהיכרות באמצעותו החלו להתארגן הפגנות ספונטניות כנגד המשטר. ההמונים שיצאו למחאה סביב כיכר תחריר בקאהיר ובמקומות אחרים הביעו התנגדות וזעם כנגד האלימות המשטרתית והמציאות החברתית ששרה במצרים וכללה: [[עוני]], מחירי המזון המאמירים, היעדרותם של שירותים בסיסים בתחום הבריאות והחינוך(שליש מהאוכלוסייה [[אנאלפביתיות|אינם יודעים קרוא וכתוב]]{{הערה|1=http://hdr.undp.org/en/media/HDR_2009_EN_Complete.pdf - טבלה H}}). [[אבטלה|אבטלה רחבת היקף בקרב צעירים]], [[שחיתות]] ותאוות הבצע בקרב בכירי השלטון (ב[[מדד השחיתות הבינלאומי]] דורגה מצרים במקום ה-98 מתוך 178). ההפגנות שנענו באלימות מצד גורמי השלטון הלכו והתרחבו לערים נוספות ברחבי מצרים, עד לכדי כך שמאות אלפי צעירים גדשו את הרחובות. התהודה הציבורית שניתנה למחאה ברשתות החברתיות והסיקור האוהד של רשתות טלויזיה זרות כדוגמת אל-גז'ירה הקטארית, סייעו ליצרתה של אווירה ציבורית שהלהיבה את הרחוב המצרי וסייע לקבלתה של רוח גבית מצד מדינות אירופה ושלטון אובמה בארה"ב.
כעבורההפגנות שמונהכוונו עשרבעיקר ימים של הפגנות בלחץ הצבא וארה"ב נאלץנגד ה[[נשיא מצרים|נשיא]] [[חוסני מובארק]], [[פוליטיקה של מצרים|שעמד בראש המדינה]] מאז רציחתו של הנשיא הקודם, [[אנואר סאדאת]], ב[[אוקטובר]], [[1981]]. המפגינים סברו, להודיעכי עלמובארכ התפטרותותכנן להעביר את השלטון לבנו, [[ג'מאל מובארכ]], ב[[יוני]] [[2011]]. לאחרמפלגות הודעתוהאופוזיציה הועברוזכו סמכויותיובבחירות לידיהאחרונות מפקדבשלושה הצבאאחוזים בלבד מכלל המושבים ב[[הפרלמנט המצרי|פרלמנט המצרי]]. מפלגת [[האחים המוסלמים]], טנטאוויאשר הוצאה בעבר אל מחוץ לחוק ולא הורשתה להשתתף בבחירות באופן רשמי, ששמרהייתה עלהיחידה היציבותשבעלת השלטוניתבסיס עדארגוני לבחירותיעיל שנקבעועם לדצמברפעילים אותהרבים, שנה.אך בבחירותנטען אלושהיא זכולא דווקאהנהיגה את ההפגנות אלא רק השתתפה בהן. הכוח הפוליטי של האחים המוסלמים לרובהתחזק והעומדביותר בראשםכתוצאה מוחמדמההפיכה, מורסיולאחר הכרזת בית המשפט העליון על פירוק מפלגת השלטון, הוכרזהפך כנשיאהארגון מצרים.למפלגה הגדולה היחידה שרשאית הייתה לפעול אותה עת במצרים, על פי החוק.
==מהלך האירועים==
|
