אלי אילן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1גולגולות
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: ארכאולוג
שורה 11:
האנייה הגיעה לנמל [[ביירות]] ב-[[14 במאי]] [[1948]] ונוסעיה המיועדים לישראל נעצרו למשך שלושה חודשים, דבר שגרם לתקרית דיפלומטית בין שלטונות [[לבנון]] ו[[ארצות הברית]] (ראו [[השבויים הישראלים בסוריה ולבנון במלחמת העצמאות]]). אלי הגיע ל[[איטליה]] ובעזרת שליחי [[הסוכנות היהודית]] הוטס לישראל והשתתף ב[[מלחמת העצמאות]].
 
מיד לאחר ששוחרר מצה"ל היה ממייסדי קיבוץ [[סאסא]] ב-[[1949]]. בקיבוץ התעניין ב[[ארכיאולוגיהארכאולוגיה]]. הוא נרשם כסטודנט חוץ ללימודי ארכיאולוגיהארכאולוגיה פרה-היסטורית אצל פרופ' [[משה שטקליס]] ו[[יגאל ידין]]. הוא הקים את האוסף הארכיאולוגיהארכאולוגי בקיבוצו.
 
באותה תקופה החל לצייר ואחר כך לפסל. כשהקיבוץ הצר את צעדיו הוא עזב אותו ב-[[1956]]. כדי לפרנס את משפחתו התגייס ל[[משטרת ישראל]] למחלקה ל[[זיהוי פלילי]]. הוא נשלח על ידי המשטרה לקנדה ללימודים בבית הספר של [[המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה]]. באותה תקופה למד ב[[טורונטו]] ב-Toronto College of Art. לאחר חזרתו ארצה ב-[[1959]], המשיך לעבוד במשטרה והתמחה בזיהוי פלילי. גולת עבודתו במשטרה הייתה זיהויו של [[אדולף אייכמן]]. הוא קיבל תמונות של אייכמן שצולמו בנסתר על ידי סוכני המוסד ב[[בואנוס איירס]] והוטל עליו להשוות אותן עם תמונות של אייכמן בתקופה שהיה ב[[אס אס]]. לאחר בדיקות הצילומים חיבר אילן דו"ח ובו קבע כי בסבירות כמעט וודאית המדובר באייכמן. קביעה זו זירזה את תהליך [[לכידת אדולף אייכמן]]{{הערה|[[איסר הראל]]:הבית ברחוב גריבלדי, הוצאת [[זמורה ביתן]], עמ' 99–100, 1990}}. באתה תקופה התגורר בדירת סטודיו קטנה ב[[בת ים]] והמשיך לפסל.
שורה 27:
רבות מיצירותיו של אילן מורכבות משני חלקים. חלקים אלו הם אוטונומיים ונפרדים או שנוצקו בגוש אחד, אך הם בעלי זהות אינדיבידואלית ונפרדת. זהות זו ניכרת על פי כיווני זרימתם, הטקסטורה שלהם, מיקוד עוצמתם וחדירתם זה אל זה (או נסיגתם זה מתוך זה). שני החלקים נמצאים בקומפוזיציה דו-משמעית: מחד - עימות, חדירה הדדית, תוקפנות ופלישה. מאידך - שני החלקים מגיעים, מכוח תנופתם, לחבירה-חביקה הדוקה, להשלמה הדדית. המתח בין האנושי והטבעי, בין הקונקרטי והאידיאי, בין השַלֵו והסוער, בין היציב והדינמי, הקנה ליצירתו כוח חבוי, עוצמה מתפרצת וגועשת שכביכול קפאה בעת שהגיעה לשיא מיצויה. במקביל ביטא אילן מתחים וסערות אלו גם ביצירותיו המונוליטיות, אליהן משתייך פסלו "אחרון" ('''אולטימה'''; ברונזה, 1982) המוצב ב[[יד ושם]], בגן הפסלים.
 
זיקתו של אילן לגוף האדם ועיונו באנטומיה התבטאו בעיסוקו המוקדם בחפירות ארכיאולוגיותארכאולוגיות ובעיסוקו כחוקר במשטרת ישראל בתחום הזיהוי הפלילי, דרך תצלומים, גולגולות ושלדים, עיסוק אותו למד עוד בנעוריו בקנדה. כדי לתת ביטוי למתח בין פיגורטיביות והפשטה, הסתייע אילן במומחיותו זו. ההפשטה סייעה לו לבטא בחֵרות רבה יותר את היכולות הטכניות המשוכללות שלו, שהתבטאו בהמחשת המתח בין דינמיות זורמת לבין עוצמה קפואה. כל זאת, תוך כדי הסתייעות בחללים שסביבם מתגבשות שתי נטיות אלו. בפסליו המונוליטיים ניכר כי הם עוצבו בזיקה לפסליו של [[הנרי מור]]. סביב החללים מתגבשות שתי הנטיות לכדי שלמות הרמונית. עם זאת, נשמר המתח המתמיד בין שני סוגי העוצמות, הקפואה והדינמית, מתח שכביכול עוּצַב, נוֹצַק ושוּמַר. ואכן, אילן לא תכנן את פסליו באמצעות מודלים מוקדמים או סקיצות; הוא עבד "מהבטן", עבד על החומר במישרין.
 
"'''אחרון'''", פסלו האחרון של אילן, היה הפסל הראשון שהוצב באתר ציבורי לאחר מותו של אילן. הוא הוצב ביד ושם שנה לאחר יציקתו, ושנה לאחר פטירתו של אילן, ב-1983. "אחרון" מבטא התכנסות שיש בה משום השלמה, ויתור, כניעה. מאידך, התכנסות זו היא מסיבית, דינמית ובעלת עוצמה פנימית וזרימה בלתי מתפשרת, מתריסה-כביכול.