פמיניזם פוסט-קולוניאלי – הבדלי גרסאות

* הקולוניאליזם אפשר את קיומה של "[[שליחות מתרבתת]]", כחלק מיצירת מגמות גלובליות שנבעו מתפיסה ערכית אוניברסלית. השליחות המתרבתת התבטאה בעידן הקולוניאלי במלחמות ובמאבקים פיזיים, ובעידן הפוסט-קולוניאלי היא מתבטאת בתחומים כלכליים וחברתיים. תהליכי [[גלובליזציה]] מאפשרים שליטה בנשים באמצעות עבודה, שהופכת אמצעי לדיכוי ולא לשחרור נשים.

* הפמיניזם חוטא [[אוניברסליות|לאוניברסליות]] א-היסטורית וא-גיאוגרפית בניתוחו את מצב הנשים בעולם, ומתבצע על ידי הוגות מערביות.<ref name=":0" />

זהו מהלך משמעותי משום ששיח פמיניסטי הוא שיח [[ביקורתיות|ביקורתי]], ולכן אינו פטור מעיסוק ביחסי הכוח הפנימיים שבו. תקוותן של הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות היא שהתנועה הפמיניסטית הרחבה יותר תשלב את מערכי התאוריות המשמעותיים הללו, שמטרתם להגיע אל נקודת מבט תרבותית שמעבר לעולם המערבי, על-ידי הכרה בחוויות האינדיבידואליות של נשים ברחבי העולם. [[עלי סוקי]] (Ali Suki) מדגישה את חוסר ייצוגן של נשים לא-לבנות במחקרים פמיניסטיים ומשווה את משקל הלובן למשקל הגבריות.<ref name=":5">Ali, Suki (2007-03-01). [[doi:10.1080/01419870601143877|"Feminism and Postcolonial: Knowledge/Politics"]]. ''Ethnic and Racial Studies''. '''30''' (2): 191–212. [[International Standard Serial Number|ISSN]] [https://www.worldcat.org/issn/0141-9870 0141-9870]. [[Digital object identifier|doi]]:[https://doi.org/10.1080%2F01419870601143877 10.1080/01419870601143877]</ref> בעיה זו אינה נובעת מחוסר השכלה ועבודת מחקר בדרום העולם, אלא מחוסר בהכרה. חוסר זה בהכרה מחזק הגמוניה מערבית ותומך בטענה של ייצוג מוגזם של חוקרים וחוקרות לבנות מערביות. הספרות הפמיניסטית הפופולרית ביותר בנוגע לדרום הגלובלי נוטה להיכתב על ידי תאורטיקניות מערביות, וכתוצאה מכך לטייח את ההיסטוריה.<ref name=":4" /> התאורטיקניות הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות אינן מאוחדות תמיד בתגובותיהן לתאוריה פוסט-קולוניאלית ולפמיניזם מערבי, אך ככלל, תאורטיקניות אלו החלישו במידה ניכרת את גבולות הפמיניזם המרכזי. הכוונה של הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי היא לצמצם את ההומוגניזציה של השפה יחד עם אסטרטגיה כוללת לשילוב כל הנשים, על שונותן, בסביבה התאורטית. בעוד המאמצים נעשים כדי לחסל את הרעיון של העולם השלישי "האחר", מסגרת פמיניסטית מערבית אירופוצנטרית מציגה לעתים קרובות את "האחר" כקורבן לתרבותו ולמסורותיו שלו.<ref>"Postcolonial feminisms.". ''Feminist Theory''. '''6''' (1).</ref>

[[אודרי לורד]] (Audre Lorde), משוררת ופעילה [[פמיניזם שחור|פמיניסטית שחורה]], נשאה נאום שכותרתו היא "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון",  במסגרת כנס אקדמי פמיניסטי בשנת [[1979]]. היה זה ראשיתו של הפמיניזם האקדמי באמריקה, ונשים לבנות היוו את הרוב המכריע של הקולות הנשמעים. לורד הוזמנה על תקן האישה השחורה, בדיון ספציפי אחד, אולם לשאר הדיונים לא הייתה נציגות שחורה, נציגות לסבית או נציגות של נשות העולם השלישי. לורד טוענת כי האקדמיה, כמוסד פטריארכלי וגזעני, אשר הדיר נשים מתוכו באופן מסורתי, לא יכולה לשמש ככלי לפתרון הבעיות שאותן הוא מייצר ומשמר. היא מבקשת מהאקדמאיות בכנס להיות סוכנות לשינוי רדיקלי ולייצר אחווה נשית שאינה מבוססת על סובלנות כלפי האחרת, אלא על כינון קהילה על בסיס תלות הדדית בין שונויות. היא מאשימה את הפמיניסטיות מהזרם המרכזי, הלבן, בהשטחה ובהתעלמות מנשים שונות, ובכך בנפילה לפמיניזם גזעני אשר עולה בקנה אחד עם הפטריארכיה: "נשים עניות ונשים כהות יודעות שיש הבדל בין ביטויי היומיום של עבדות הנישואין לבין זנות, כיוון שאלה בנותינו שלנו שעומדות ברחוב 42. אם תאוריה פמיניסטית אמריקאית לבנה אינה רואה לעצמה חובה לדון בשונויות בינינו, ובהבדלי הדיכוי הנובעים מהן, כיצד אתן מתמודדות עם העובדה שבזמן שאתן נמצאות בכנסים על תאוריה פמיניסטית, הנשים המנקות את בתיכן ומשגיחות על ילדיכן הן ברובן הגדול נשים עניות ונשים כהות? מהי התאוריה מאחורי פמיניזם גזעני?".<ref>לורד, א. (1979). "כליו של האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון", הקדמה: ברייר-גארב ר. ובאום ד., תרגום: עדנה גורני, בתוך ד' באום ואחרות (עורכות), '''ללמוד פמיניזם: מקראה''', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 194–190.</ref>

התנועות הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות מתבוננות בהיסטוריה המגדרית של הקולוניאליזם ובאופן בו היא ממשיכה להשפיע על מעמד הנשים כיום. הביקורת של תנועות אלה על הקולוניאליזם נוגעת לתיאורו כשליחות מתרבתת. השליחות המתרבתת נועדה לחולל שינוי ולהושיע את הילידים באזורים הכבושים מהפיגור [[פרימיטיביות|והפרימיטיביות]] שהיו מנת חלקם, בעיני המערב. ביסוד האידאולוגיה הקולוניאלית ניצב האדם הלבן כעליון מבחינה מוסרית, דבר שחייב אותו להביא את הקדמה [[נאורות|והנאורות]] המערבית אל אזורים נידחים ובכך לקדם את האדם השחור הנחשל והברברי.<blockquote>"שאו את משא האדם הלבן</blockquote><blockquote>שלחו את טובי הבנים</blockquote><blockquote>אסרו אותם בכבלי הגלות</blockquote><blockquote>לשרת את צורכי הנתינים</blockquote><blockquote>לשאת בעול הכבד של</blockquote><blockquote>המון פראי, רעשן</blockquote><blockquote>עם קודר, זה אך נכבש</blockquote><blockquote>חציו ילד, חציו שטן"</blockquote><blockquote>(משא האדם הלבן/רודירארד קיפלינג)<ref>חזן, נעמי; השמשוני- יפה, נורית; קרן, אלה, '''קולוניאליזם ודה- קולוניזציה באפריקה''' (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2002), עמ' 38- 73 (פרק שני).</ref></blockquote>המשימה הייתה כה מרכזית בתהליך הקולוניאלי, עד כי השימוש בכוח פעיל [[כפייה|ובכפייה]] הפכו ללגיטימיים. הדגש המרכזי הושם על המתח שבין [[מסורת]] [[מודרנה|למודרנה]], כאשר המסורת הלכה והתהוותה [[אנטיתזה|כאנטיתזה]] של  המודרנה ועל כן [[תיעוש]] [[טכנולוגיה|וטכנולוגיה]] היו בראש מעיניהן של [[המדינות המתפתחות]] ברגע שזכו [[עצמאות|בעצמאות]]. התקופה הפוסט-קולוניאלית החלה בשנותב[[שנות ה-40 והשל המאה ה-20|שנות ה-40]] ו[[שנות ה-50 של המאה ה-20|ה-50]] של [[המאה ה-20]], תקופה בה קיבלו מדינות רבות עצמאות והוקמו האומות המאוחדות. בתקופה זו החל מאמץ אינטנסיבי של מדינות העולם השלישי לגשר על הפער, ותהליך ההתפתחות החברתית שלהן לפי נורמות מערביות היה תחת פיקוח של ארגונים כמו [[האומות המאוחדות|האו"ם]]. נוסף על תיעוש וטכנולוגיה, המודרנה וההתפתחות החברתית טומנות בחובן גם סממן רוחני - נאורות. ערכים של [[חירות האדם]], [[חילון]], [[דמוקרטיה]] ועוד, שהיו סממנים מערביים שנבעו מתוך מסורת והיסטוריה מערבית, נתפסו [[אוניברסליזם|כאוניברסליים]] ולכן החלו לחלחל לתוך [[העולם השלישי|מדינות העולם השלישי]]. במדינות אלה נוצר מתח בין-תרבותי עקב ניגודיות הערכים למסורת. כתוצאה מכך, נהרסו מסורות עתיקות, תפקידים מסורתיים איבדו מערכם, מנהגים הפכו לריקים מתוכן, והיה ברור כי חזרה אל המסורת כמעטפת תרבותית, חינוכית ורוחנית הפכה למשימה בלתי אפשרית.

מבחינת הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי, נשים נמצאו במלכוד הן בתקופה הקולוניאלית והן בתקופה הפוסט-קולוניאלית. הקולוניאליזם היה פעיל הומניטרי למען שחרור הנשים מהמשטר המקומי, אך למעשה יצר החלפה של אדון ישן באדון חדש, והן מצאו עצמן כפופות בעידן הפוסט-קולוניאלי לפעילות לאומית בתפקיד בינוי האומה, שהתבסס על תפקודיהן המיניים. על-אף זאת, חשוב לציין כי הקולוניאליזם איפשר את המעבר מהספרה הפרטית לציבוריתל[[הספרה הציבורית|ציבורית]] ותרם רבות למאבק הפמיניסטי.<ref name=":0" />

במקביל, הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי לא פעל כישות נפרדת מהפוסט-קולוניאליזם והשפיע על הפוליטיקהה[[פוליטיקה]] שלו באופן ישיר. העיסוק הפמיניסטי הפך לדומיננטי ובהתאם לכך, החל העיסוק הפוסט-קולוניאלי בסוגים לא מערביים של פמיניזם, בעיקר בתחום הפוליטי בו נשמעו דרישות של [[לאומיות]], [[סוציאליזם]], [[ליברליזם]] ואקוו[[אקופמיניזם|אקו-פמיניזם]]. זאת במקביל להתמודדות החברתית עם הפטריארכיה היומיומית הנתמכת על ידי הממסד: אלימות בתוך המשפחה, [[התעללות מינית]] ואונסו[[אונס]], [[רצח]] על רקע כבוד המשפחה, רצח עוברים ממין נקבה, [[התעללות בילדים]] ועוד. הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מבצע שילוב של התמקדות במצב האישה הפשוטה במקום מסוים, יחד עם התייחסות למצבה ביחס לסוגיות רחבות יותר. הוא מדגיש את הפעילות הנשית שמתרחשת עדיין נגד מורשת קולוניאלית שהייתה בעצמה פטריארכלית מאוד מבחינה מוסדית, כלכלית, פוליטית ואידאולוגית.<ref name=":3">רוברט יאנג, '''פוסט קולוניאליזם: מבוא''', תל אביב, הוצאת רסלינג, 2008.</ref>

לפמיניזם הפוסט-קולוניאלי יש קשרים חזקים עם תנועות ילידיות ועם תאוריה פוסט-קולוניאלית רחבה. הוא גם קשור בהדיקות לפמיניזם השחור, שכן גם פמיניסטיות שחורות וגם פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות טוענות שהפמיניזם המערבי המרכזי אינו מצליח להעמיק כראוי בענייני גזע ובאפליה גזעית, ואף חוטא בגזענות חמורה בעצמו. במאמרה של [[בל הוקס]] היא מדגישה את האופן בו פמיניסטיות לבנות מערביות נמנעו מלהתמודד עם הגישות [[סקסיזם|הסקסיסטיות]] והגזעניות שלהן כלפי נשים שונות מהן ולא אתגרו זו את זו בחקירת ההשפעה של זכויות היתר להן זכו על יחסיהן עם נשים מחוץ לקבוצת המעמד והגזע שלהן.<ref>הוקס, ב' (1984). "אחיות: סולידריות פוליטית בין נשים", הקדמה: שרון הלוי. תרגום: דפנה עמית ודלית באום, בתוך ד' באום ואחרות (עורכות), '''ללמוד פמיניזם: מקראה''', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 223-243.</ref> לגזענות יש תפקיד מרכזי בדיון על פמיניזם פוסט-קולוניאלי. פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות מבקשות להתמודד עם הגזענות והאפליה על רקע אתני שעדיין קיימות בימינו, ומטרתן להביא את הנושאים הללו לתוך השיח הפמיניסטי המרכזי. בעבר, הפמיניזם המערבי נמנע במידה רבה מעיסוק בנושא הגזע והפך אותו למשני ומופרד מהפמיניזם, שהתמקד בפטריארכיה. עד לזמן האחרון, גזע לא נתפס כנושא שנשים לבנות צריכות לעסוק בו.<ref>Carby, Hazel V. Mirza, Heidi Safia, ed. ''Black British Feminism''. London and New York: Routledge. p. 46.</ref>

[[ורה סי מאקי]] (Vera C. Mackie) מתארת את ההיסטוריה של הזכויות הפמיניסטיות [[אקטיביזם|והאקטיביזם]] הנשי [[יפן|ביפן]] מסוף [[המאה ה-19]] ועד היום. נשים ביפן התחילו להטיל ספק במקומן במעמד החברתי ולערער על תפקידיהן תחת הקיסר. הספר נכנס לפרטים על נשים יפניות איקוניות שעמדו נגד דיכוי מגדרי, כולל עדויות של פמיניסטיות יפניות בעצמן. הדיכוי של נשים ביפן מתאר את השוני בנסיבות החיים של נשים מתרבויות שונות. ישנן התנהגויות חברתיות שונות המתרחשות במדינות אסיה שעשויות להיראות כמעיקות בעיני הפמיניסטיות הלבנות. לפי האידיאולוגיות הפמיניסטיות של העולם השלישי, זה אידיאלי לכבד את התרבות בה חיות הנשים הללו, תוך כדי יישום האמונה שאין לדכא אותן או לראותן באור סקסיסטי בשום צורה.

[[צ'יל בולבק]] (Chilla Bulbeck) דנה על האופן בו הפמיניזם שואף להילחם על שוויון בין המינים באמצעות [[שכר|שכר שווה]], [[שוויון הזדמנויות]], [[זכויות]] [[רבייה]] וחינוךו[[חינוך]]. היא ממשיכה וכותבת על האופן בו זכויות אלה חלות על נשים בדרום העולם גם כן, אבל בהתאם למדינה בהן הן חיות ולתרבות ממנה הן באות.

מערך אמונות שגוי מוביל את הפמיניזם המערבי לתפיסה מסוימת של הנשים בדרום העולם, ובפרט לאמונה שהן לא יודעות מה טוב עבורן. המסגרת הפוסט-קולוניאלית מנסה לשפוך אור על הנשים האלה כסוכנות [[מוסר|מוסריות]] מלאות, המצדדות ברצון בפרקטיקות התרבותיות שלהן כהתנגדות לאימפריאליזםל[[אימפריאליזם|אימפריאליזם המערבי]].<ref>"Reclaiming third world feminism: or why transnational feminism needs third world feminism.". ''Meridians: Feminism, Race, Transnationalism''. '''12''' (1).</ref> לדוגמה, ייצוג [[המזרח התיכון]] [[אסלאם|והאיסלאם]] מתמקד בפרקטיקה מסורתית של [[רעלה]] כדרך של [[דיכוי נשים]]. בעוד שמערביים יכולים לראות זאת באופן זה, רבות מהנשים במזרח התיכון חולקות על כך ולא יכולות להבין איך [[תקן|הסטנדרטים]] המערביים של [[לבוש|הלבוש]] המיוחד והבלתי-[[צניעות|צנוע]] מציעים [[שחרור נשים]].<ref>Cawley, Stephanie. [https://blogs.stockton.edu/postcolonialstudies/veils-and-postcolonial-feminism/ "Veils and postcolonial feminism"].</ref>

הגות מהעולם השלישי והגות פוסט-קולוניאלית יכולות לשמש לעתים קרובות באופן דומה. עם זאת, ניתן לזהות הבדלים בין שתיהן, [[א.ננסי נאפולי]] (Nancy A. Naples) מדגישה הבדלים אלה: "מדינות העולם השלישי", מוגדרות כך על-ידי [[אמריקה הצפונית|צפון אמריקה]] ואירופהו[[אירופה]]. הן אופיינו על-ידיהן כבלתי מפותחות, עניות ותלויות באומות העולם הראשון להישרדותן. מונח זה נכנס לשימוש נרחב בשנותב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]], אך זמן קצר לאחר מכן החל לספוג ביקורת ממחקר פוסט-קולוניאלי.<ref name=":2" /> נאפולי מגדירה את המושג "[[פוסטקולוניאליזם|פוסט-קולוניאליקולוניאל]]<nowiki/>י" כמיושם בדרך כלל במדינות בהן הוסרה שליטת [[מעצמה]] קולוניאלית לשעבר.<ref>Naples (2002). ''Changing the terms: Community activism, globalization, and the dilemmas of transnational feminist praxis''. London: Routledge.</ref> הפמיניזם בעולם השלישי מאופיין במאבקי נשים נגד הקולוניאליזם באמצעות [[קמפיין|קמפיינים]] ופעולות אנטי-קולוניאליות שהופנו נגד המשטר הקולוניאלי [[כיבוש|הכובש]]. היעד הפוליטי המרכזי של פעולותיהן היה השגת [[ריבונות]] ועצמאות.

הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מאופיין באקטיביזםב[[אקטיביזם]] פוליטי שמבקש לאתגר מבנים ויחסים של כוח ולערער תפיסות והלכי מחשבה גזעניים או [[אתנוצנטריות|אירופוצנטריים]] על [[גבר|גברים]] [[נשים|ונשים]], כולל נשים פמיניסטיות, מן העולם השלישי. מאבקים פמיניסטיים פוסט-קולוניאליים מתמקדים במדינה הפוסט-קולוניאלית העצמאית ובה בעת תוקפים אינטרסים מערביים באזור. למעשה, הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות נאבקות בעיקר במורשת הקולוניאלית שהשתמרה בקולוניה שזכתה לעצמאות. הן מבקשות לערער על המסגרת הפוליטית ועל התשתיות המוסדיות שהועברו לאליטות המקומיות על ידי השלטונות הקולוניאליים ששלטו באזור.<ref name=":3" />

הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליסטיות עדיין עוסקות בזיהוי וחשיפת ההשפעות הספציפיות של הקולוניזציה הכפולה על סופרות, וכיצד קולוניזציה כפולה מיוצגת ומוזכרת בספרות. עם זאת, קיים דיון מתמשך בין תאורטיקניות, אם ההיבט הפטריארכלי או ההיבט  הקולוניאלי דוחק יותר ואיזה נושא יש לטפל בו באופן אינטנסיבי יותר ולהשקיע בו את המאמצים להתמודדות.<ref>''Post-Colonial [13]Studies The Key Concepts''. Routledge. 2000. pp. 66–67. <nowiki>ISBN 0-203-93347-8</nowiki>.</ref>

המושג "קולוניזציה כפולה" בולט במיוחד בהתייחסות לכתיבת נשים קולוניאלית ופוסט-קולוניאלית. הוא הוצג לראשונה בשנתב[[1986|שנת 1986]] על ידי [[קירסטן הולסט פיטרסן]] (Kirsten Holst Petersen) ואנהו[[אנה רות'רפורד]] (Anna Rutherford), באנתולוגיה שלהן, "קולוניזציה כפולה: כתיבה קולוניאלית ופוסט-קולוניאלית", העוסקת בשאלת הנראות הנשית ומאבקי הסופרות בעולם של גברים. [14] [[אריתה ואן הר]] (אנגליתAritha van Herk), כותבת ועורכת קנדית, מציגה את קונפליקט הכתיבה במאמרה "ברית מילה עדינה": "נסו להיות נשים ולחיות בממלכת הבתולה הגברית, נסו להיות נשים וכותבות בממלכת הבתולה הגברית".<ref>Holst [14]Petersen, Kirsten; Rutherford, Anna, eds. (1986). ''A Double Colonization Colonial and Post-Colonial Women's Writing''. Dangaroo Press</ref>

יתר על כן, בעת המאבק נגד הפטריארכיה ונגד השלכות הקולוניאליזם, הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות צריכות לנהל מסע למען זכותן להתקיים לצד הפמיניסטיות המערביות ולהיות מוכרות לא רק על המין שלהן אלא גם על הרקע האתני, התרבותי וההיסטורי הייחודי שלהן, שונה מזה של הפמיניסטיות המערביות.<ref> Tyagi, [15]Ritu. "Understanding Postcolonial Feminism in relation with Postcolonial and Feminist Theories". ''International Journal of Language and Linguistics''. '''1'''.</ref>

סופרות המזוהות בדרך כלל עם נושא הקולוניזציה הכפולה והביקורת על הפמיניזם המערבי הן למשל מוהנטי, ו[[היזל ו. קארבי]] (Hazel V. Carby). "אישה לבנה מקשיבה", מאמר שחיברה קארבי, מותח ביקורת חריפה על פמיניסטיות מערביות. במאמר מאשימה קארבי את הפמיניסטיות המערביות בשיפוטיות, דעות קדומות ובדיכוי נשים שחורות במקום לתמוך בהן ולעודד אותן. בהקשר זה היא מדברת גם על "דיכוי משולש": "העובדה שהנשים השחורות כפופות לדיכוי סימולטני של הפטריארכיה, המעמד וה"גזע", היא הסיבה העיקרית לכך שלא נעשה שימוש שווה בעמדותיהן ובניסיונן ושאלה לא רק נדחקו לשוליים, אלא גם היו בלתי נראים ".<ref>Carby, [16]Hazel V. Mirza, Heidi Safia, ed. ''Black British Feminism''. London and New York: Routledge. p. 46.</ref>

"אנחנו נמצאות בשתי סירות, שונות מהותית. אנחנו, הפמיניסטיות הפלסטיניות, לא צריכות נשים שיטיפו לנו מוסר, שיגידו לנו איך כדאי לנו לנהל את המאבק שלנו – ממש כמו שאתן לא תהיו מוכנות לקבל גברים שיגידו לכן איך לנהל את המאבק שלכן. אנחנו יודעות היטב איך לנהל את עצמנו, איך לדרוש ולקבל את הזכויות שלנו, מה להגיד ומתי! אנחנו יודעות שהמסע שלנו קשה וארוך מאד. הוא כולל התנגדות לכיבוש, התנגדות לפטריארכיה, והתנגדות לנשים שחושבות שיגאלו אותנו מהדיכוי בעוד הן עצמן לוקחות חלק בדיכוי שלנו, אך אין להן האומץ להכיר בכך.".<ref>{{Cite web|url=http://politicallycorret.co.il/%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%90-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%A1%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7%9C%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%99/|title=אנחנו לא באותה סירה. מכתב לפמיניסטיות ישראליות|date=30.9.17|website=פוליטיקלי קוראת|last=זינאתי|first=איה|archive-url=|archive-date=|dead-url=|access-date=}}</ref>