האינתיפאדה הראשונה – הבדלי גרסאות

'''ה[[אינתיפאדה]] הראשונה''' (ב[[ערבית]]: '''الانتفاضة الفلسطينية الأولى''', תעתיק מדויק: אלאנתפאצ'ה אלפלסטיניה אלאולא) הייתה התקוממות אלימה ברובה, שהחלה ב-[[9 בדצמבר]] [[1987]], נחלשה באופן משמעותי לאחר [[מלחמת המפרץ]] ב-[[1991]] ורשמית הסתיימה עם חתימתם של [[הסכמי אוסלו]] ב-[[1993]]. במהלכה התקוממו התושבים ה[[פלסטינים]] ב[[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] נגד השלטון ה[[ישראל]]י. האינתיפאדה נקראה לעתים "מלחמת האבנים", משום שבתחילתה השתמשו הפלסטינים באבנים וב[[נשק מאולתר|כלי-נשק מאולתרים]] אחרים. עם פרוץ "[[האינתיפדה השנייה|האינתיפאדה השנייה]]" ניתן לזו שלפניה השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי ליצור הבחנה ברורה ביניהן.

[[קובץ:Intifada1990.jpg|שמאל|ממוזער|250px|כרזה פלסטינית מתקופת האינתיפאדה הראשונה, המתארת רגל [[חייל]] צה"ל הדורכת על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ונפצעת ממסמרים, [[1990]]]]

בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה התרחשו מספר אירועים שהגבירו את העוינות בין הפלסטינים ל[[ישראל]]ים. ב-[[8 באוגוסט]] [[1987]] נרצח קצין מילואים ישראלי וכעבור שבועיים סוכל ניסיון [[פיגוע התאבדות]] בירושלים. בספטמברב[[ספטמבר]] המשיך המצב להידרדר, ובשבוע אחד בלבד נרצח שוב חייל ואירעו שלושה [[פיגוע דקירה|פיגועי דקירה]] בישראלים.

חוסר הארגון הסתיים כאשר הוקמו ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה וכן "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" (שהוקמה פורמלית בסוף [[דצמבר]] [[1987]] והכרוז הראשון שלה יצא ב-[[10 בינואר]] [[1988]]) שעמדה למעשה בראשן.

החל מפברוארמ[[פברואר]] [[1988,]] נעשו ניסיונות רבים ל[[מרי אזרחי]], עם או בלי תמיכה באלימות מקבילה, מרבית ניסיונות אלו נעשו על סמך הרעיונות של [[מוברק עווד]] שגורש על ידי ישראל ב-[[6 במאי]]. ניסיונות אלו צלחו יחסית בתחילה אולם עם התמוטטות הארגון המקומי והעברת מרכז הכובד להנהגת החוץ הם התמוססו ו"כוחות ההלם" הצבאיים הפכו לגורם המשמעותי.

ב-[[15 בפברואר]] [[1988]] התפוצצה ב[[לימסול]] שב[[קפריסין]] [[ספינת השיבה]] שאורגנה על ידי אש"ף. ספינה זו נועדה למשוך תשומת לב בינלאומית לאינתיפאדה על ידי הגעתה (בליווי עיתונאים רבים) ל[[נמל חיפה]] וקליטתה על ידי נציגים מ[[ערביי ישראל]].

ככל שהתמשכה האינתיפאדה הלכו וגברו ההוצאות להורג של [[משתף פעולה|משתפי פעולה]] (אמיתיים ומדומים) עם ישראל והתגבר הכאוס ביהודה, שומרון ועזה. תופעות אלו וכן צורת הארגון (ועדות עממיות מקומיות, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי ישראל ב-[[1 ביולי]] [[1988]]) היו דומות ל[[המרד הערבי הגדול|מרד הערבי הגדול]] (כך למשל נרצחו 90 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עד [[ספטמבר]] [[1989]]), דבר שאף הביא את המפקדה הלאומית להודיע ב-[[15 באוגוסט]] [[1989]] על דרישה להימנע מהרג של משתפי פעולה ללא אישור מההנהגה העליונה.

בסוף [[1988]] החל אש"ף לארגן את כוחות ההלם לכדי ארגונים צבאיים ממשיים כתוצאה מכך השתנתה הטקטיקה מאמצע [[1988]] לאלפי תקריות של שימוש ב[[בקבוק תבערה|בקבוקי תבערה]], מעל 100 השלכות רימוני יד, ומעל 500 התקפות עם רובים וחומרי-נפץ. למרות זאת, הפלסטינים המשיכו להציג את האירועים כהתקוממות לא אלימה. השינוי לא נעשה אמנם באופן מיידי אולם היה רציף למעט ההפגנות שמיד לאחר [[מהומות הר הבית (1990)|מהומות הר הבית ב-1990]].

לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרימה ישראל כוחות גדולים מאוד של צבא לאזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אך בלי שהייתה תוכנית פעולה רצינית לפעילות הכוחות. ב-[[21 בדצמבר]] [[1987]] החליט ה[[רמטכ"ל]], רא"ל [[דן שומרון]], לשנות את היערכות הכוחות ביהודה ושומרון. על גזרת שומרון הופקד מפקד [[אוגדה 162]], תא"ל [[זאב ליבנה]], ועל גזרת יהודה הופקד מפקד אוגדה 720, תא"ל [[בני טרן]]. מפקד חטיבת איו"ש נשאר לפקד על גזרת בנימין. גזרת מרחב שומרון חולקה לשלושה מרחבים חטיבתיים, כלהלן: על גזרת ג'נין הופקד אל"ם [[גבי אשכנזי]], מפקד [[חטיבת גולני]]; על גזרת טול כרם-קלקיליה הופקד אל"ם [[משה גבעתי (היסטוריון)|משה גבעתי]] מפקד מחוז דן; ועל גזרת שכם הופקד מפקד המרחב הקבוע, סא"ל יהודה מאיר. מפקד אוגדה 162 קבע את מפקדתו בבניין הממשל בשכם. גזרת מרחב יהודה חולקה לשני מרחבי משנה. מפקד המרחב, סא"ל [[גבי אביב]], הופקד על גזרת חברון, והוקם מַשלָ"ט (מֶרכז שליטה) סדיר בגזרת בית לחם. שניהם הוכפפו למפקד אוגדה 720, שקבע את מפקדתו בבניין הממשל בחברון. מאוחר יותר הוקמה אוגדת יהודה ושומרון, בפיקודו של תא"ל גבי אופיר, והוקמו שש חטיבות מרחביות חדשות: חטיבה 'יהודה', חטיבת 'שומרון', חטיבת 'מנשה', חטיבת בנימין' וחטיבת 'עציון'.

באוגוסטב[[אוגוסט]] [[1988]] הוכנסו כדורי פלסטיק לשימוש ישראל, דבר שהביא לשינוי הוראות הפתיחה באש וליותר הרוגים אצל הפלסטינים.

ב-[[17 בדצמבר]] [[1987]] התכנסה [[ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל]] (לראשונה השתתפה בכינוס גם הנהגת [[התנועה האסלאמית בישראל|התנועה האסלאמית]]) והחליטה על [[שביתה כללית]] בקרב [[ערביי ישראל]] ב-[[21 בדצמבר]] שכונתה "יום השלום". השביתה שהתקיימה הייתה כמעט מלאה ולוותה בפרצי אלימות (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימות כבישים וכדומה) במקומות מעטים.

במאיב[[מאי]] [[1988]] הצליחה ישראל לשתק למעשה את תנועת [[הג'יהאד האסלאמי]] על ידי מעצר מרבית ראשיה.

ביוניב[[יוני]]-[[יולי]] [[1988]] נעשו ניסיונות להשליט את שלטון הוועדות העממיות על השטח. בשלב זה היו מאות ועדות עממיות, חלק נפוצות (ועדות חינוך למשל) וחלקן ייחודיות (ועדת אדמות לדוגמה) ורובן קשורות ברשת של שיתוף פעולה, תוך כפיפות לוועדות אזוריות ולמפקדה הלאומית שעמדה בראשן.

התפתחויות אלו הרעו את המצב הכלכלי של משתתפי האינתיפאדה (כמו גם הפלסטינים בכלל), מצב שהביא את [[סרי נוסייבה]] ב-[[1 באוגוסט]] [[1988]] אף לפרסם מאמר הדורש מאש"ף להזרים כסף או לחדול ממתן הוראות.

באמצע [[פברואר]] [[1989]] נערכו מספר דיונים בין אישים מ[[מפלגת העבודה]] לבין נציגים פלסטיניים מיהודה, שומרון ועזה המקורבים לאש"ף בראשות [[פייסל חוסייני]]. ב-[[13 במרץ]] הוחלט על חלוקת תעודות חדשות לכאלו האסורים בכניסה לישראל. ב-[[24 באפריל]] החליטה המפקדה הלאומית על אי הזזת שעונים ל[[שעון קיץ]].

ב-[[14 במאי]] [[1989]] החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזורית ב[[יהודה והשומרון]] אולם החלטה זו לא מומשה.