פתיחת התפריט הראשי

שינויים

בשנותיה הראשונות של המדינה נחקקו מעט חוקי יסוד, אשר נמנעו מלעסוק בשאלות של [[זכויות האדם]], דת ומדינה, ועוד, והיו שטענו כי חלקם הגדול של חוקי יסוד אלו אינם בעלי מעמד עדיף על חוקים רגילים.
 
בית המשפט העליון, בתקופה זו, ראה עצמו כמיישם את "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ובפסקי דין אמיציםתקדימיים, ובהם "[[בג"ץ קול העם]]", עיגן את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית מכוחה יכול לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית.{{הערה|{{המשפט החוקתי|א|הפרק "עקרונות יסוד חוקתיים בלתי כתובים", עמ' 61–73}}}}
 
בתחילת שנות ה-90 חל מפנה, הקרויהמכונה "[[המהפכה החוקתית]]". במרץ [[1992]] נחקקו [[חוק יסוד: חופש העיסוק]] ו[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. פרשנותו של בית המשפט העליון לחקיקה זו הייתה כי עם חקיקתם של חוקי יסוד אילו "חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל.", וכי הן הפכו לזכויות חוקתיות. אשר ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חוק "רגיל" של הכנסת אינו יכול לשנותן. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.{{הערה|{{משפט ועסקים|אהרן ברק|המהפיכה החוקתית - בת מצווה|01|1|2004}}}}
 
מכוחה של "המהפכה החוקתית" ראה עצמו בית המשפט העליון כמוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת [[1992]]. המדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.