עוולת גרם הפרת חוזה – הבדלי גרסאות

*'''משא ומתן לקראת כריתת חוזה''' - מסקירת הפסיקה עולה כי [[משא ומתן]] לקראת כריתת חוזה נמצא מחוץ לגבולות העוולה, וכי החלתה על שלב זה תרוקן את הדרישה לקיומו של חוזה מחייב כדין. אולם, צד למשא ומתן הפורש בשלב מאוחר שלא ב[[תום לב]], מפר את החובה המוטלת עליו מתוקף סעיף 12 לחוק החוזים המחייב את הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת גם בשלב המשא ומתן. לכן, יש הטוענים שצד זר הגורם לצד לחוזה להפר חובה זו, חושף עצמו לתביעה בגין עוולת גרם הפרת חוזה. פרשנות רחבה זו של העוולה מבטלת כמעט לגמרי את ההפרדה בין חיוב הנובע מחוזה לבין חיוב הנובע ממקור אחר. מבין שלוש הדוגמאות לעיל, דוגמה זו הינההיא המרחיקה לכת ביותר, מכיוון שהמשא ומתן טרם הגיע לקצו והחוזה טרם הבשיל. בפרק העוסק ב[[#מבט לעתיד לאור השינויים הרלוונטיים בהצעת הקודיפיקציה|היבטים רלוונטיים של הצעת הקודיפיקציה]] נראה כיצד המחוקק מאמץ פרשנות זו ומעגנה בחוק.

*'''הפרת חוזה שבו תניות פטור''' - ישנם מצבים שבהם צופים הצדדים לחוזה בעיות מסוימות בביצועו ולכן קובעים מלכתחילה פטור מפני סעדים אם בעיות אלו אכן יתממשו ויגרמו להפרת החוזה. פס"ד חסיד נגד קנופף עוסק בחוזה שכירות שבו צפו הצדדים את האפשרות כי השוכר הקודם לא יפנה את המושכר בתאריך שנקבע, ולכן קבעו תנית פטור במקרה והחוזה יופר מסיבה זו. חששם של הצדדים התממש, והשוכר הקודם לא פינה את המושכר בזמן שנקבע. השוכר החדש שלא יכול היה לקבל סעדים מהמשכיר עקב תנית הפטור, תבע את השוכר הקודם בגין גרם הפרת חוזה. השוכר הקודם ניסה להתגונן בטענה כי בחוזה השכירות החדש קיים פטור מסעדים אם השוכר הקודם מאחר לפנות את הנכס. למרות שטענתו התקבלה ב[[בתי המשפט בישראל#בית משפט מחוזי|בית המשפט המחוזי]], [[בית המשפט העליון]] הפך את ההחלטה וקבע כי תנית הפטור תקפה רק בין הצדדים לחוזה וצד זר שגרם להפרה אינו יכול להסתמך עליה. בית המשפט הדגיש שהפטור אותו קבעו הצדדים הינוהוא פטור מסעדים, ואילו ההפרה עצמה עדיין קיימת. לכן, יכול הצד הנפגע לתבוע את אותו צד זר שגרם להפרה בגין עוולת גרם הפרת חוזה.

הדרישה ביסוד זה הינההיא הוכחת קשר סיבתי בין פעולתו של המתערב וגרימת ההפרה, והיא נדונה בהרחבה בפס"ד באורנפרוינד נגד דרזנר. מקרה זה עסק בקבלנים שפעלו מטעם חברת "אלגור" והחכירו דירות בבניין למספר קונים. הקבלנים התחייבו כלפי הקונים בחוזי המכר, כי האדם שייקנה את מרתף הבניין ימנע מלהשתמש במכונות שיקימו רעש. באורנפרוינד, שהתעניין ברכישת המרתף, נפגש עם הקבלנים על מנת לדון בתנאי המכירה, ואלה סיפרו לו על מחויבותם כלפי שאר הקונים, כי רוכש המרתף לא ישתמש במכונות ולא יקים בו רעש. באורנפרוינד החליט לרכוש את המרתף וחתם על חוזה עם נציגי החברה (ולא הקבלנים), שאפשר לו להכניס מכונות בעלות מנועים קטנים שישמשוהו לעשיית נברשות. המכונות גרמו לרעש רב וקוני הדירות תבעו את באורנפרוינד בעוולת גרם הפרת חוזה, שכן הרעש שגרם הפר את התחייבות הקבלנים שלא למכור את המרתף לקונה שיעשה בתוכו שימוש במכונות מרעישות. בא-כוחו של באורנפרוינד טען כי פעולת הגרימה חייבת להיות פעולת שידול או [[הנעה]] מצד הגורם להפרה. לטענתו, העובדה שמרשו נכנס להתקשרות למרות שידע שהצד שאתו יתקשר יפר חוזה עם צד שלישי, אין בה כדי לחייבו בנזיקין אזרחיים, מכיוון שחופש ההחלטה היה נתון בידי הצד שהפר את החוזה והוא זה שנושא באחריות להפרה.

על מנת לעמוד בדרישותיו של יסוד זה אין חובה להוכיח ידיעה ממשית של מרכיבים אלו. מספיק להראות כי המתערב חשד שפעולתו עלולה לפגוע בחוזה אחר אך בחר להתעלם מהחשד ולפעול בכל זאת. מצב זה נקרא "עצימת עיניים", וניתן להשתמש בו במקום ידיעה ממשית. פס"ד חסיד עסק בשוכר בשם בן-שחר שלא פינה נכס שהשכיר במועד שנקבע לכך וגרם למשכיר הנכס - קנופף, להפר חוזה שכירות חדש עליו חתם עם אדם בשם חסיד. חסיד תבע את בן-שחר על כך שגרם להפרת חוזה השכירות בינו לבין קנופף. השאלה המרכזית שעלתה בפסק הדין הינההיא האם בן שחר ידע על קיומו של חוזה שכירות חדש בין קנופף לחסיד. השופטת [[מרים בן פורת|בן פורת]] קבעה שעל מנת לגבש יסוד זה, מספיק להוכיח שהמתערב ידע עובדות שאדם סביר היה מסיק מהן על קיומו של חוזה, אך החליט "לעצום את עיניו" ולא לברר האם אכן קיים חוזה. קביעה זו מקלה על גיבוש היסוד וחוסכת מהתובע את הצורך להוכיח כי הנתבע עצמו ידע באופן ממשי על קיומו של חוזה. שאר השופטים בפס"ד זה נמנעו מלהכריע האם ניתן להשתמש ב"עצימת עיניים" לגבי מודעות לקיום החוזה עצמו, אך הסכימו כי אם הצד המתערב מודע לקיומו של חוזה, ניתן להחיל "עצימת עיניים" לגבי התניות שבחוזה.

לאחר ביסוסם של ארבעת היסודות הראשונים, יש להוכיח כי המתערב פעל ללא צידוק מספיק. יסוד זה שונה מהותית מארבעת קודמיו, אשר הגדרתם ברורה ומובנת. האמורפיות הקיימת בהגדרתו של היסוד יוצרת [[מושג שסתום]], המאפשר לבית המשפט ליצוק לתוכו אינטרסים ושיקולי צדק אשר עשויים להשתנות בין מקרה למקרה. יסוד זה משמש למעשה כמנגנון הגנה פנימי של העוולה בו יכול הנתבע להשתמש. הרציונל שעומד בבסיסו, כפי שסוברת פנינה פרידמן, הינוהוא שישנם אינטרסים בעלי ערך חברתי רב יותר מאשר הערך הטמון בהגנה על זכות חוזית. ניתן ללמוד על השיקולים שמנחים את בית המשפט בהכרעתו בין אינטרסים מתנגשים, מהתבוננות בדין האמריקאי. ה-[http://library.findlaw.com/1999/Jun/1/127691.html Restatements of torts] מונה שלושה צידוקים שניתן לחלקם לכאלה המתבססים על אינטרס עצמי ולכאלה המתבססים על אינטרס הזולת.

אינטרס הזולת מתייחס לפעולות אותן עשה המתערב על מנת לשמור על עניינו של אדם אחר או על אינטרס ציבורי. אינטרסים אלה מעוגנים בסעיף 770 - "פעולה לטובת אדם אחר", ובסעיף 772 - "מתן עצה" שנמצאים ב- Restatements of torts. הרציונל העומד בבסיסם של אינטרסים אלו הינוהוא שמניע לא אישי ובלתי אינטרסנטי, שכל כולו נבע מרצון לסייע לאדם אחר, ישמש כהגנה לנתבע. אולם, רציונל זה מתנגש עם האינטרס להגן על הזכות החוזית של הנפגע מהפרת החוזה ועם הקביעה כי לא נדרשת כוונת זדון מצד המתערב אלא רק ידיעה על היותו הגורם להפרת חוזה קיים. בשל התנגשות זו, מחיל בית המשפט את ההגנה בצמצום רב ודורש מהנתבע להוכיח קשר מיוחד של אחריות או חובה מוסרית בינו לבין מפר החוזה. דוגמה לסוג אחד של קשר מיוחד, הינההיא קשר בין בני משפחה ובייחוד בין הורים לילדים. נראה שהורים שישכנעו את ילדם להפר חוזה שלפי הבנתם פוגע בו בצורה זו או אחרת, יוכלו להשתמש בהגנת הצידוק. דוגמה נוספת לסוג לקשר כזה, הינההיא קשר בין בעל מקצוע ללקוח אשר מאופי טבעו עלול לגרום ללקוח להפר חוזה. לדוגמה, [[עורך דין]] המייעץ ללקוחו להפר חוזה שאינו מיטיב עם הלקוח. בפס"ד זיידנציג, קובע [[אליעזר גולדברג|השופט גולדברג]] כי מתן עילת תביעה נגד עורך דין, שכל רצונו היה לדאוג לאינטרס של לקוחו, תמנע ממנו לבצע את תפקידו כראוי ותפגע ביחסי האמון בינו לבין לקוחותיו. על כן, יש להעניק לו את הגנת הצידוק שבסעיף 62. {{ש}} חובה זו של בעל מקצוע, עשויה לשמש לו להגנה במישור נוסף. לדוגמה, פסיכולוג שלקוחו מספר לו כי הוא עומד לפגוע במנהל שלו. אם הפסיכולוג מחליט שנוצר איום ממשי על אותו המנהל, קמה לו החובה להזהירו. פעולה זו עלולה לגרום לפיטוריו של המטופל. אם המטופל יחליט לתבוע את הפסיכולוג על גרימת הפרת חוזה עבודתו, נראה שהגנת הצידוק תעמוד לו מכיוון שהאינטרס הציבורי להגן על חייו של אותו מנהל חשוב יותר מהאינטרס להגן על זכותו החוזית של המטופל ועל זכותו לשמירת סודיות.

החלת אחריות בגין העוולה עלולה לעמוד בסתירה לגישה הכלכלית הגורסת כי יש לאפשר ואף לעודד הפרות יעילות בעולם החוזים, המביאות להגדלת התועלת המצרפית. הפרה יעילה הינההיא כזו המאפשרת לצד לחוזה להתקשר עם גורם חיצוני המציע לו ערך שיאפשר לו לשפות את הנפגע, ועדיין להרוויח יותר מאשר בחוזה המקורי. הגורם השלישי ייהנה מנכס אותו הוא מעריך יותר מאשר הצד מולו הופר החוזה, בעל הנכס יזכה ברווח גדול יותר מאשר בחוזה הראשוני והגורם מולו הופר החוזה יפוצה בהתאם. הטלת אחריות כוללת על גורמים חיצוניים, מאפשרת לנפגע לתבוע פיצוי נוסף שיפגע באיזון הנוצר לעיל וימנע מאותם גורמים מלהתערב ולייעל את העסקה. אולם, יש לאבחן מקרים בהם לא יתאפשר פיצויו המלא של צד מולו הופר החוזה. מקרים אלו עשויים להתאפיין בעלויות מצד הנפגע שקשה להעריכן, כגון עלויות לשם השגת מידע טרם כריתת חוזה, או עלויות ציפיות והסתמכות מצידו. הדין מערים בפני התובע דרישות רבות בהוכחת הנזק שנגרם לו. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) מפרט את התהליך הנדרש מהתובע הכולל את איתור הנזק שנגרם לו, הוכחה כי הנזק נגרם כתוצאה מההפרה וכי המפר צפה או צריך היה לצפות שנזק זה עלול להיגרם. מסכת הייסורים של התובע איננה מסתיימת במילויים של דרישות אלו, אלא מוטל עליו גם לכמת את הנזק שנגרם לכדי סכום כסף מוחשי.