עוולת גרם הפרת חוזה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ נמתין לחוות דעת של מישהו קצת פחות מעורב בתיק |
מ clean up, replaced: הינה ← היא (6), הינו ← הוא (3) באמצעות AWB |
||
שורה 63:
*'''חוזה פסול''' - לכאורה, נראה כי עוולה זו לא תחול על חוזה בלתי חוקי לפי סעיף 30 לחוק החוזים, מכיוון שהוא אינו עומד בדרישות החוק הנדרשות ביסוד זה. אולם, לפי סעיף 31 לחוק החוזים, יכול בית המשפט לתת תוקף לחיוביים מסוימים בחוזה אם מצא לנכון לעשות זאת. למרות שהחיובים הופכים להיות מכוח דין (החלטת בית המשפט) ולא מכוח חוזה, תחול העוולה, שכן מטרת ההחלטה הייתה לתת תוקף לכוונת הצדדים. ניתן ללמוד מדוגמה זו כי העוולה יכולה להשתרע גם על חיובים מכוח דין, וגם במקרים בהם החוזה היה פסול.
*'''חוזה מותנה''' - צדדים לחוזה יכולים להתנות את תוקפו בהתקיימותו של תנאי מסוים, כגון הסכמתו של גורם שלישי (לפי סעיף 27(א) לחוק החוזים). רק אם תנאי זה יתקיים, יקבל החוזה תוקף ומכאן שמו - "תנאי מתלה". לכאורה, ניתן לחשוב כי עד להתקיימות התנאי אין לחוזה תוקף ולכן הצדדים רשאים לבצע הפרה. אולם, סעיף 27(ג) לחוק החוזים קובע כי כל צד יהיה זכאי לסעדים לשם מניעת הפרת החוזה גם טרם התקיימותו של התנאי המתלה, ובכך מקנה תוקף משפטי מחייב גם לחוזה מותנה. תוקף משפטי זה מאפשר את החלת העוולה גם על חוזים מותנים למרות שטרם הפכו למחייבים כדין והתנאי שבסיסם טרם קוים.
*'''משא ומתן לקראת כריתת חוזה''' - מסקירת הפסיקה עולה כי [[משא ומתן]] לקראת כריתת חוזה נמצא מחוץ לגבולות העוולה, וכי החלתה על שלב זה תרוקן את הדרישה לקיומו של חוזה מחייב כדין. אולם, צד למשא ומתן הפורש בשלב מאוחר שלא ב[[תום לב]], מפר את החובה המוטלת עליו מתוקף סעיף 12 לחוק החוזים המחייב את הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת גם בשלב המשא ומתן. לכן, יש הטוענים שצד זר הגורם לצד לחוזה להפר חובה זו, חושף עצמו לתביעה בגין עוולת גרם הפרת חוזה. פרשנות רחבה זו של העוולה מבטלת כמעט לגמרי את ההפרדה בין חיוב הנובע מחוזה לבין חיוב הנובע ממקור אחר. מבין שלוש הדוגמאות לעיל, דוגמה זו
====הפרתו של החוזה====
היסוד השני הנדרש הוא קיומה של הפרה המהווה "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" (לפי סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות)). על מנת לקבוע כי מתקיימת הפרה יש לבחון את מכלול התניות בחוזה. אם קיים פער בין התניות שנקבעו ובין קיומם בפועל - מתקיימת הפרה. חוק החוזים מבדיל בין הפרה יסודית שנובעת מאי קיומה של תנייה מהותית בחוזה, לבין הפרה שאינה יסודית. בעבר נדרשה הפרה יסודית למימושה של העוולה, אולם כיום סיווג זה איננו רלוונטי וניתן להסתפק בקיומה של הפרה שאינה יסודית.
*'''[[חוזה#הפרה צפויה|הפרה צפויה]]''' - סעיף 17 ל[[חוק החוזים (תרופות]]) מרחיב את ממד הזמן של ההפרה, ומאפשר לצד לחוזה לתבוע תרופות גם בגין הפרה שטרם בוצעה, אם הצד המפר גילה שאינו עומד לקיים את החוזה או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או יירצה לקיימו. גם סוג זה של הפרה נכלל תחת דרישתו של היסוד ואם הגורם להפרה הצפויה היה צד שלישי, ניתן יהיה לתובעו בעוולת גרם הפרת חוזה. דוגמה לסוג זה של הפרה היא מקרה שבו שני צדדים חתמו על חוזה מכר של נכס, שיעבור לקונה בתאריך מסוים. המוכר מחליט לבצע חוזה מכר נוסף ומעביר את הנכס לקונה חדש שידע על קיומו של החוזה הראשון. מקרה זה מהווה דוגמה מובהקת להפרה צפויה, מכיוון שהמוכר לא יוכל להעביר את הנכס לקונה הראשון בתאריך שסוכם, שכן הנכס אינו בידו. הקונה הראשון יוכל לתבוע את המוכר בגין הפרת חוזה גם מבלי לחכות לתאריך בו אמור הנכס לעבור לידיו. כך גם בנוגע לתביעת הקונה השני שגרם להפרת החוזה. למרות החלתה של העוולה על הפרה צפויה, יש להיזהר בקביעה כי הפרה עתידית אכן עומדת להתרחש. בפס"ד ליבוביץ, קובע השופט [[מאיר שמגר|שמגר]] שחשש או השערה גרידא לגרימתה של הפרה בעתיד אינם מספיקים על מנת לבסס יסוד זה של העוולה.
*'''הפרת חוזה שבו תניות פטור''' - ישנם מצבים שבהם צופים הצדדים לחוזה בעיות מסוימות בביצועו ולכן קובעים מלכתחילה פטור מפני סעדים אם בעיות אלו אכן יתממשו ויגרמו להפרת החוזה. פס"ד חסיד נגד קנופף עוסק בחוזה שכירות שבו צפו הצדדים את האפשרות כי השוכר הקודם לא יפנה את המושכר בתאריך שנקבע, ולכן קבעו תנית פטור במקרה והחוזה יופר מסיבה זו. חששם של הצדדים התממש, והשוכר הקודם לא פינה את המושכר בזמן שנקבע. השוכר החדש שלא יכול היה לקבל סעדים מהמשכיר עקב תנית הפטור, תבע את השוכר הקודם בגין גרם הפרת חוזה. השוכר הקודם ניסה להתגונן בטענה כי בחוזה השכירות החדש קיים פטור מסעדים אם השוכר הקודם מאחר לפנות את הנכס. למרות שטענתו התקבלה ב[[בתי המשפט בישראל#בית משפט מחוזי|בית המשפט המחוזי]], [[בית המשפט העליון]] הפך את ההחלטה וקבע כי תנית הפטור תקפה רק בין הצדדים לחוזה וצד זר שגרם להפרה אינו יכול להסתמך עליה. בית המשפט הדגיש שהפטור אותו קבעו הצדדים
====גרימת הפרתו====
הדרישה ביסוד זה
השופט אגרנט קבע כי מטרת המחוקק בבחירת המושג "גורם", נועדה להרחיב את השתרעות העוולה על כל מעשה התערבות שגרם להפרה. קביעה זו עומדת בניגוד לגישה המצמצמת שגורסת כי המתערב חייב לבצע פעולת שידול או פיתוי על מנת שתקום נגדו עילת תביעה. ההכרעה בין הגישות לא הייתה קלה ואגרנט ציטט הלכות מהדין האנגלי שהביאו נימוקים לכאן ולכאן (כגון פסקי הדין Lumley ו-Temperton שהוזכרו לעיל). לבסוף, הכריע השופט אגרנט לטובת הגישה המרחיבה, משום שלדעתו התכוון המחוקק להגן על ההתחייבות החוזית ולהבטיח כי הצדדים יקיימו וימלאו את אשר התחייבו לו. המחיר הגבוה שהציע באורנפרוינד עבור המרתף, הוא זה שגרם לחברה להפר את התחייבותה לשאר הקונים.
שורה 82:
''' ב. מודעות המתערב לכך שפעולתו עלולה לגרום להפרת החוזה'''.
על מנת לעמוד בדרישותיו של יסוד זה אין חובה להוכיח ידיעה ממשית של מרכיבים אלו. מספיק להראות כי המתערב חשד שפעולתו עלולה לפגוע בחוזה אחר אך בחר להתעלם מהחשד ולפעול בכל זאת. מצב זה נקרא "עצימת עיניים", וניתן להשתמש בו במקום ידיעה ממשית. פס"ד חסיד עסק בשוכר בשם בן-שחר שלא פינה נכס שהשכיר במועד שנקבע לכך וגרם למשכיר הנכס - קנופף, להפר חוזה שכירות חדש עליו חתם עם אדם בשם חסיד. חסיד תבע את בן-שחר על כך שגרם להפרת חוזה השכירות בינו לבין קנופף. השאלה המרכזית שעלתה בפסק הדין
פס"ד עלית נ' סרנגה עסק בבעל מסגריה שביצע במשך חמש עשרה שנה עבודות שוטפות במפעליה של חברת [[שטראוס (חברה)|עלית]]. בשלב מסוים חבר בעל המסגריה לאיש עסקים שהגיע מענף הסריגים והללו פתחו מפעל לייצור קפה שהשתמש בטכניקות ייצור דומות לאלו שהשתמשו בהן בעלית. החברה תבעה את בעל המסגרייה על הפרת התחייבותו לשמור על סודיות אופן ייצור הקפה, ואת איש העסקים על כך שגרם לבעל המסגרייה להפר התחייבות זו. בית המשפט קבע כי גם אם איש העסקים לא ידע על התחייבותו של בעל המסגרייה, הוא "עצם את עיניו" מלראות את חובת האמון שהופרה בינו לבין חברת עלית. די "בעצימת עיניים" זו על מנת לגבש את יסוד "ביודעין" שבעוולת גרם הפרת חוזה. ניתן לראות בפס"ד זה חיזוק לקביעתה של השופטת בן- פורת בפס"ד חסיד, ולאור הכרעות אלו והדעה הרווחת בספרות, נראה כי "עצימת עיניים" חלה גם על הידיעה בדבר קיומו של חוזה ולא רק על ידיעה בדבר תניות בחוזה לגביהן קיימת ידיעה ממשית.
====בלא צידוק מספיק====
לאחר ביסוסם של ארבעת היסודות הראשונים, יש להוכיח כי המתערב פעל ללא צידוק מספיק. יסוד זה שונה מהותית מארבעת קודמיו, אשר הגדרתם ברורה ומובנת. האמורפיות הקיימת בהגדרתו של היסוד יוצרת [[מושג שסתום]], המאפשר לבית המשפט ליצוק לתוכו אינטרסים ושיקולי צדק אשר עשויים להשתנות בין מקרה למקרה. יסוד זה משמש למעשה כמנגנון הגנה פנימי של העוולה בו יכול הנתבע להשתמש. הרציונל שעומד בבסיסו, כפי שסוברת פנינה פרידמן,
אינטרס עצמי כולל פעולות שעשה הנתבע על מנת להגן על גופו, [[רכוש|רכושו או קניינו]]. לדוגמה, אישה הנאבקת עם גנב המנסה לשדוד את תיקה, מבקשת עזרה משומר בנק הנמצא בסמוך אליה. שומר הבנק מפקיר את עמדתו ומגיע לעזרתה. נראה שאם מנהל הבנק יתבע את האישה על כך שגרמה לשומר להפר את חוזהו ולהפקיר את עמדת השמירה, תעמוד לה הגנת הצידוק. המקרה עלול להסתבך אם בזמן שהשומר סייע לאישה נשדד הבנק ונגרם [[נזק]]. מכיוון שגבולות הגנת הצידוק אינם ברורים, בית המשפט ישתמש בשיקול דעתו על מנת לקבוע האם לחייב את האישה בגין הנזק שנגרם.
שורה 95:
בפסיקה האמריקאית ניתן לראות כי הנתבע זכאי להגן גם על אינטרסים כלכליים שלא שוכללו לכדי חוזה. דוגמה לכך מצויה בפס"ד knopp, בו מדובר על יזם הצגות שגרם לפיטוריה של שחקנית מכיוון שחשש שזו עלולה לפגוע בהצלחת הצגה אותה יזם. בית המשפט קיבל את צידוקו של הנתבע שטען שעשה זאת על מנת להגן על השקעתו בהצגה.
אינטרס הזולת מתייחס לפעולות אותן עשה המתערב על מנת לשמור על עניינו של אדם אחר או על אינטרס ציבורי. אינטרסים אלה מעוגנים בסעיף 770 - "פעולה לטובת אדם אחר", ובסעיף 772 - "מתן עצה" שנמצאים ב- Restatements of torts. הרציונל העומד בבסיסם של אינטרסים אלו
דוגמה נוספת, העוסקת בצידוק על רקע מוסרי, ניתן ללמוד מפס"ד Brimelow שדן ב[[איגוד מקצועי]] של שחקנים שהתערב בתנאי החוזה בין בעל אולם למנהל מקהלה, מכיוון ששכרן של נערות המקהלה היה כה נמוך עד שנאלצו לעסוק בזנות. בית המשפט קבע כי טענת הצידוק של הארגון מוצדקת, שכן פעילותו נעשתה על מנת להגן על המוסר הציבורי.
שורה 148:
==עוולת גרם הפרת חוזה אל מול הפרה יעילה (בקורת מתחום משפט וכלכלה)==
החלת אחריות בגין העוולה עלולה לעמוד בסתירה לגישה הכלכלית הגורסת כי יש לאפשר ואף לעודד הפרות יעילות בעולם החוזים, המביאות להגדלת התועלת המצרפית. הפרה יעילה
בפס"ד אניסימוב נ' מלון טירת בת-שבע, קבע הרוב כי נפגע שאיננו מוכיח את שעור הנזק שנגרם לו, לא יזכה לפיצויים. רק במקרים קשים במיוחד מוכן בית המשפט ללכת לקראת הנפגע ולהעריך בעצמו את ערכו של הנזק, לאחר שיונחו בפניו הנתונים הנדרשים לכך. דרישות רבות אלו מעידות על הקושי הרב הניצב בפני צד שנפגע מהפרה. לכן, אם הדין יאפשר הפרות "יעילות", יימנעו צדדים רבים מלהתקשר בחוזה "פגיע" שעלול להוביל אותם להתדיינות ארוכה ומתישה בבתי משפט. התדיינות שעלולה לצרוך משאבים רבים ולהסתיים ללא השגת הסעדים המצופים.
|