צייר – הבדלי גרסאות

מעמדם של אמנות הציור ושל יוצרה - הצייר קשורים זה לזה. לעתיםלעיתים הושווה הצייר ל[[קוף]] המחקה את המציאות. אולם לעתיםלעיתים, אותה יכולת חיקוי של המציאות מועלית על נס. סיפור [[מיתולוגיה יוונית|מיתולוגי יווני]] מציג תחרות בין שני ציירים זאוקסיס ופרהסיוס אשר ערכו תחרות ביניהם על יצירת הציור המושלם. זאוקסיס צייר ענבים שהטעו את הציפורים באמיתיותם, אולם פרהיסוס גבר עליו במשחק ההטעיות כאשר צייר וילון ממשי כל כך, עד שזאוקסיס ביקש לראות את הציור המסתתר מאחוריו.

[[אפלטון]] מוצא את הציור, כמו את האמנויות אחרות, כ[[אשליה]] המטעה את האדם וחסרת תועלת לחייו של האדם, הן במישור הפיזי והן בניסיונו של האדם להתקרב אל עולם האידאות. את כשרונו של הצייר מוצא אפלטון כמסוכן והציע לגרשם מן המדינה האידאליתהאידיאלית באשמת דלוזיה (חיקוי המוליך שולל). לעומתו, טען [[אריסטו]] כי פעולת החיקוי היא פעולה טבעית ורצויה - "החיקוי מוטבע באדם מילדותו... והוא רוכש את ידיעותיו הראשונות דרך חיקוי, וכולם נהנים ממעשי החיקוי"{{הערה|1=אריסטו, '''[[פואטיקה (אריסטו)|פואטיקה]]''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], עמ' 25}}.

תפיסת הצייר כאינדיבידואל המבטא את אישיותו היא תפיסה שקיבלה את ביטויה המובהק מתוך [[רומנטיקה|התנועה הרומנטית]], הרואה בעיסוק באמנות כביטוי לנפשו של האדם. הפילוסוף [[ישעיה ברלין]] מוצא ביטוי לתפיסה זו בסיפורו של [[אונורה דה באלזאק]] - 'יצירת המופת העלומה'. הצייר, גיבור היצירה, מכסה את בדיו בדימויים וצורות חסרי משמעות מתוך טרוף. טירוף שמקורו בהקרבה העצמית של האמן ובניסיונו להשיג אידאלאידיאל נעלה. דוגמה בולטת לתפיסת האמן כמטורף היא דמותו של הצייר [[וינסנט ואן גוך]], תפיסה אשר בוטאה בספרו הביוגרפי של [[אירווינג סטון]] אודות ואן גוך - 'התאווה לחיים'. לבד מדימוי האמן כגאון-מטורף, מכילה תפיסה זו את ההנחה כי אין אמת אבסולוטית שהצייר מנסה ליצור מחדש בעבודתו.